צל"ח ברכות קמג

ולנשים ודוחק לומר דאם יצטרפו חיישינן ששוב ישמעו כל בהמ"ז לצאת בברכת המברך והם אינן שוים בברכת הארץ בנוסח ברית ונחלה וגם עוד כראה דלפי זה שהטעם שמא יצאו בברכת המברך א"כ אין חילוק בין אשה אחת לשתי נשים שגם באשה אחת שייך חשש זה שתתכוין לצאת בכל ברכת המזון בברכת האיש

ועוד קשיא דלטעמי' דרש"י א"כ גם נשים עם עבדים אינן שוים בנוסח דברית שייך בעבדים ולא בנשים ועל נחלתינו שהנחלת לאבותינו שייך בנשים ולא בעבדים וא"כ קשה למה הוצרך לעיל בריש פרקין למיהב טעמא בנשים ועבדים משום פריצותא ותיפוק לי' משום דאינן שוים בנוסח הברכה ובשלמא לפי פשטן של דברי רש"י בערכין שם דדוקא שתי נשים אינן מצטרפים אבל אשה אחת עם שני אנשים מצטרפים ונימא דטעמו של רש"י שכיון שיש כאן רוב זימון שנוסח שלהם שוה לא משגחינן במה שהאשה נוסח שלה משונה א"כ יהיב לעיל בריש פרקין טעם משום פריצותא לומר דאפילו שני עבדים ואשה אחת או שתי נשים ועבד אחד שיש כאן רוב זימון שנוסח שלהם שוה אפ"ה אינן מזמנין משום פריצותא אלא דקשיא לי דשם בערכין מוכח בהסוגיא דאפילו אשה אחת לשני אנשים אינה מצטרפת דאל"כ למה הוצרך התם למימר דהכל מצטרפין לזימון הוא לאתויי קטן פורח היודע למי מברכין נימא לאתויי אשה אחת לשני אנשים ומזה השגה על דעת ר"י הכהן שהביא הטור וכעת צריך עיון

שם והיכי עביד הכי וכו' לכאורה קושיא זו אינה ענין לשמעתין כלל והיא קושיא לעצמה מעובדא דר"א על מימרא דרב יהודה ואף שאורחא דש"ס להקשות גם על דבר שהובא כאן אגב גררא מ"מ הוה ל' למימר גופא מעשה דר"א וכו' והיכי עביד הכי וכו' אבל כיון דלא מרשים בלשון גופא משמע דשייך להא דלעיל דמשני תרי איצטריכו לי' ונראה דשפיר שייך להא דבל"ז איכא למימר דהאי עבד ששחררו ר"א מיירי שהי' חציו עבד וחציו ב"ח ועל כן הי' רשאי לשחררו שהרי אפילו כופין את רבו לשחררו לאחר שחזרו ב"ה להורות כב"ש כמפורש בגיטין דף מ"א וכיון שבלא"ה הי' חייב לשחררו ולכן מיהר לשחררו קודם התפלה כדי לצרפו לעשרה אלא דעל זה קשה מאי קמ"ל במעשה הזה ואמנם הי' מקום לומר דהיא גופא קמ"ל שחררו אין לא שחררו לא ולאפוקי מדריב"ל דאמר תשעה ועבד מצטרפין אבל השתא דמשני דר"א לא אתי לאפוקי מדריב"ל אלא דתרי איצטרכי לי' וכו' וא"כ אי איירי בחציו עבד וחציו ב"ח אין כאן שום חידוש ומאי קמ"ל במעשה הזה ואין לומר דהיא גופא קמ ל דדוקא חד מצטרף אבל תרי לא מצטרפי מדהוצרך למהר ולשחרר חד קודם התפלה דא"כ עקר חסר מן הספר שהרי לא הוזכר במעשה הזה כמה היו צריכי לי' והרי איכא למימר דגם תרי מצטרפי ותלת איצטריכו לי' וכן נמי איכא למימר ארבעה או חמשה איצטריכו לי' ושחרר חד ובאידך נפיק וממילא ליכא למשמע מהא מידי אלא ודאי שלא הי' חציו בן חורין והיא גופא קמ"ל זהירתו של ר"א במצות ששחרר עבדו כדי להשלימו לעשרה ושפיר מקשה והיכי עביד הכי וכו' ובגיטין דף ל"ח ע"ב דמקשה אמימרא דרב יהודה מהך מעשה בר"א וכו' שם כבר ידע מימרא דריב"ל כאן דעבד מצטרף וממסקנא דכאן דתרי איצטריכו לי' ולכן שפיר הקשה על מימרא דרב יהודה ועיין בחידושינו למס' גיטין שם

שם אלא אמר ר"א שני תלמידי חכמים המחדדין וכו' מצטרפין והא דלא הקשה כאן וחידוד גברא הוא כדרך שהקשו וארון גברא הוא וכן ושבת גברא הוא ונראה דעקר תמיהת הגמרא דאיך יהיו אותן התשעה גופא פעם יהי' להם חשיבות עשרה דהיינו אם יהיו בחדר שיש בו ארון ופעם לא יהי' להם עצמם חשיבות עשרה כשיהיו בחדר שאין בו ארון וכן לענין שבת אותן שנים עצמם שבשבת היו מזמנין ולמחר הם עצמם לא יזמכו ושפיר הקשה וארון גברא ושבת גברא הוא אבל שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה תמיד יש להם חשיבות הזה ולכן לא הקשה וחידוד גברא שהחשיבות אינו להחידוד אלא להאנשים המחדדים

שם הא גופא קשיא אמרת הביא שתי שערות אין וכו' הדבר תמוה שהקשה מדיוקא דרישא והוה להקשות מסיפא דמפורש בהדיא ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו וכך הוה לי' להקשות אמרת לא הביא אין מזמנין והדר תני אין מדקדקין בקטן ונראה משום דאיכא לאוקמי דהאי קטן איירי בבן י"ג שנים וקאמר לא הביא שתי שערות היינו שבדקוהו וראינו שאין לו שתי שערות לכך אין מזמנין עליו ואין מדקדקין בקטן היינו ג"כ קטן הנזכר שהוא בן י"ג שנים אין מדקדקין בו להצריכו בדיקה ואמרינן מן הסתם כיון שהגיע לכלל שנים מסתמא הביא שתי שערות וכן פסק באמת רמ"א בהג"ה בסו' קצ"ט סעיף יו"ד ועיין שם במג"א ס"ק ז' ולכן להביא מדיוקא דרישא דתני קטן שהביא שתי שערות דמשמע דבעינן למידע שהביא שתי שערות והכי קדייק הביא אין שידעינן שהביא אין לא הביא היינו שלא ידעינן שהביא לא והדר תני אין מדקדקין בקטן אלא לאו לאתויי קטן פורח והא דלא הוכיח זה מרומיא דרישא וסיפא אמרת רישא קטן שהביא דמשמע דוקא בידוע שהביא אבל מן הסתם אין מזמנין עליו והדר תני סיפא לא הביא אין מזמנין עליו דמשמע דוקא בידוע שלא הביא הוא דאין מזמנין הא סתמא מזמנין אלא לאו רישא בפחות מבן י"ג לכך סתמא אין מזמנין וסיפא בבן י"ג ולכך סתמא מזמנין וכיון דרישא בפחות מבן י"ג א"כ היינו קטן פורח ונראה משום דהוה מצינן למדחי ולומר חדא דוקא וחדא לאו דוקא ולכך הוצרך להקשות מסיפא דסיפא דתני ואין מדקדקין בקטן ואין להקשות דאכתי דלמא הכל בבן י"ג איירי ורישא לאו דוקא הביא דהה"ד סתמא וכדמסיק ואין מדקדקין בקטן ונראה דאי רישא איירי בבן י"ג א"כ ע"כ דדוקא קתני למידק דדוקא הביא דאל"כ א"כ רישא מיותר לגמרי דבן י"ג שהביא שתי שערות פשיטא דמזמנין עליו וא"כ אי רישא איירי בבן י"ג שנים על כרחך לדיוקא קתני לה דדוקא הביא אבל סתמא לא וסיפא לאו דוקא והדר קתני ואין מדקדקין בקטן אלא על כרחך לאתויי פורח

תוס' ד"ה מצוה דרבים וכו' וכן משמע נמי בריש כתובות גבי חתן וכו' וכתב מהרש"א קצת קשה דמאי עשה ומצוה דרבים איכא בז' ימי המשתה של חתן טפי מאבילות דחתן ויש ליישב עכ"ל מהרש"א ונלע"ד דבשלמא שמחת החתן מקרי מצוה דרבים שרבים שמחים עמו והכל מצוה אחת של שמחת הנישואין אבל האבילות האבל לבד מקיים ואין רבים מתאבלים עמו ואף שבאים לנחמו אין זה המצוה שמקיים האבל כי המצוה של האבל הוא להתאבל והמצוה של הבאים לנחם הוא מצות תנחומי אבלים

ועוד נלע"ד כוונת התוספת בזה כי לפי דעת הה"ג דאבילות הוא מצוה דאורייתא א"כ היא גופה קשיא למה ידחה שמחת משתה של החתן שהוא מדרבנן את מצות האבילות שהוא של תורה כיון שאין בשמחת המשתה של החתן יותר מצוה דרבים מהאבילות של החתן וכקושיית מהרש"א ועל כרחך צריך לומר דהא דבעינן כאן בשחרור לומר טעם משום שהוא מצוה דרבים היינו משום דעשה של לעולם בהם תעבודו כבר חל, קודם שהגיע העשה של צירופו לעשרה ואיך ידחה עשה של צירופו את עשה של לעולם בהם תעבודו שכבר חל לזה צריך לתן טעם שהוא מצוה דרבים אבל שם גבי חתן שהכניסו החתן והכלה לחופה קודם קבורה וא"כ כבר חל מצוה של משתה החתן קודם שחל האבילות שוב אף אחר קבורה נדחית מצות האבילות אף שהיא של תורה מפני מצות המשתה אף שהיא דרבנן כיון שכבר חלה המצוה דרבנן שוב אינה נדחית אפילו מפני עשה של תורה שבא אח"כ וא"כ כ"ש גבי יו"ט שני שהרי כבר הוא יום טוב שוב אינה נדחית מפני האבילות שבא אח"כ. ועוד יש לחלק דגבי שחרור העבד דנדחית עשה דלעולם בהם תעבודו לגמרי להכי בעינן דוקא עשה דרבים אבל גבי אבילות דחתן וכן ביום טוב שני שאין מצוה של אבילות נדחית לגמרי שהרי נוהג אח"כ ימי האבילות לכך לא בעינן עשה דרבים מיהו כל זה לפי דעת ה"ג שמצות אבילות הוא מצוה דאורייתא אבל לדידן דקיי"ל שהוא דרבנן אז באמת עשה דאורייתא דוחה עשה דרבנן כל שאינו עשה דרבים אפילו חלה העשה דרבנן קודם

דף מ"ח ע"א ששה ודאי לא מבעי' לי' וכו' לשון ודאי אינו מדוקדק שהרי חזינן שהי' קובל ומתחרט כאן על שלא שאל גם על ששה וכדפירש רש"י בד"ה