צל"ח ברכות קלט

כדמסקינן לקמן היינו בשלשה אבל בשנים שפיר יש בידינו לפרש הטעם דלכך אם רצו לזמן אין מזמנין משום דחילוק ברכות עדיף. ואומר אני שיש הפרש בין הטעמים הללו שאם הטעם דשנים אין מזמנין הוא מחמת שאינן חשובים לומר נברך אז אין שום סברה לחלק בין שניהם סופרים ובין אחד סופר ואחד בור דאטו משום דאחד מהם בור יש להם חשיבות יותר משניהם סופרים ואם אנו אומרים דבאחד סופר ואחד בור שפיר מזמנין על כרחך צריכין אנו לומר דגם בסופר ובור לא התירו לכתחלה שנימא שומע כעונה ולהתיר להבור שיצא בשמיעה לבד לכך יותר בחרו להתיר להם הזימון אף דלא חשיבי כדי שלא יצטרך לצאת בשמיעה לבד ואז ממילא לא זו שהוא רשות לשנים לזמן כשאחד מהם בור אלא אפילו חיוב לזמן ועל דרך זה שפיר אתי כל מה שכתבתי בסוגיא זו דאי אפשר לנו לפרש דהאי מ"ד דאמר אם רצו לזמן מזמנין מיירי באחד מהם בור דא"כ לא שייך לומר רצו שהרי הוא אפילו חובה ושפיר הקשה לעיל כל הני קושייתא וליכא לשנויי דהני מתניתא וברייתא מיירי בשניהם סופרים ורב מיירי באחד בור וכנ"ל אבל אם נימא דהא דאם רצו לזמן אין מזמנין הטעם הוא משום חילוק ברכות עדיף א"כ שפיר יש לחלק דהא תינח בשניהם סופרים שאז אפשר להיות חילוק ברכות ולכן חילוק ברכות עדיף אבל באחד סופר ואחד בור דאז בשום אופן אי אפשר להיות חילוק ברכות שהרי הבור אינו יודע לברך וכיון שבשום אופן אי אפשרי לקיים חילוק ברכות אז אפשר שאם רצו לזמן הרשות בידם ולא מטעם שלא יצטרך לצאת בשמיעה לבד דהרי אפשר דבבור התירו אפילו לכתחלה להיות שומע כעונה ולא תיקנו בבור אפילו למצוה שיצטרך לעשות שום פעולה שלא יצא בשמיעה לבד וא"כ הזימון הוא רשות באחד בור ולא חובה וממילא ליכא קושיא כלל על רב מברייתא דהרי השתא דאתינן לברייתא זו וזכינו לטעם חילוק ברכות עדיף כדמשמע לשון הברייתא מצוה לחלק שוב שפיר יש לתרץ דרב מיירי באחד בור

ואין להקשות דלפי זה נסתר התסתיים דלעיל ואיכא למומר דר' יוחנן הוא דאמר אם רצו לזמן מזמנין ומה דאמר אחד יוצא בברכת חבירו לומר שאין זימון ביניהם היינו שאין חובה לזמן נראה דהרי הא דאין חובה לזמן שמעינן מברייתא זו דהרי תני סופר מברך ובור יוצא ואי ס"ד שחובה לזמן הוה לי' למימר סופר מברך ברכת זימון ובור יוצא אלא ודאי שאין חובה לזמן וא"כ מה שוב הוצרך ר' יוחנן להשמיענו שאין זימון ביניהם אלא ודאי דר' יוחנן דקאמר אחד יוצא בברכת חבירו היינו שאי אפשר באופן אחר כי אם שיצא בברכת חבירו דלא משכחת לה זימון ביניהם א"כ ש"מ שאם רצו לזמן אין מזמנין

רש"י ד"ה וליקומו וכו' דקסבר דלא דאורייתא וכו' מלשון דקסבר משמע שיש פלוגתא בזה והיינו משום דת"ק דברייתא לקמן דף מ"ח ע"ב דדריש אשר נתן לך זו הטוב והמטיב וסובר רש"י דדרשה גמורה היא ולא אסמכתא ולקמן יבואר

תוס' ד"ה אי הכי וכו' לא גרסינן א"ה וכו' ולענ"ד נראה דלפי דעת הרא"ש ורבינו יונה דלפי מה דמשני שאני התם דאיכא דיעות שוב אפילו חיובא היא בנשים לזימון שפיר יש לקיים גרסת אי הכי דגם המקשה אסיק אדעתא חששא דפריצות אלא דה' סבר שאין כדאי בחשש הזה לאפוקי מהם דבר שהוא חובה. וא"כ בתחלה שהי' סובר דמאה נשי כתרי גברא דמי וליכא בהו שום צד חוב רק רשות לכן הוה ניחא לי' דנשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין משום פריצותא אבל עכשיו שחידוש לו שאני התם דאיכא דיעות וא"כ הזימון הוא חיוב הקשה אי הכי וכו' והי' סובר דחשש פריצות אינו מועיל לאפקועי החוב וא"ב איך תני נשים ועבדים אין מזמנין והלא אם אכלו יחד שתי נשים ושני עבדים כבר איקבעו בחובה ואמאי אין מזמנין והתרצן השיב לו משום פריצותא אפילו דבר שבחוב הפקיעו חכמים מהם והתוס' אזלי לשטתייהו שכתבו בדבור הקדום שגם למסקנא נשים אינן חייבות בזימון רק הרשות בידם אם רצו ולכן כתבו דלא גרסינן אי הכי. ואמנם אמינא דאף לסברת התוס' אכתי יש לקיים הגרסא דבשלמא אם שנים שאכלו אם רצו מזמנין א"כ בשתי נשים ושני עבדים אף בהתוועדן יחד אינם חובה לזימון וע"י מניעת התוועדן אין מפקיעים מהם הזימון שהרי אם רצו יכולין השתי נשים לזמן וכן השני עבדים לכך שפיר חיישינן לפריצותא דלמה יתוועדו הלא גם בהתוועדן אינם רק רשות אבל השתא דמשני שאני התם דאיכא דיעות א"כ איך שנינו נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין ונשים ועבדים היינו אפילו שתי נשים ושני עבדים דבהתוועדן יחד איכא דיעות ויהיו יכולים לזמן ועל ידי מניעת התוועדן אי אפשר להם לזמן הי' נראה לו שלא לחוש בזה לחשש פריצות

דף מ"ו ע"א עד היכן ברכת הזימון עיין פירש"י ולדבריו יש לדקדק למה תלה שאלתו בזימון. והי' לו לשאול מהיכן מתחיל ברכת המזון. ר"נ אמר מברוך אתה. ור"ש אמר מנודה לך. ולכן נראה דודאי מודה רש"י שהיחיד לר' ששת אי אפשר להתחיל מנודה לך שהרי או אינו סמוכה לחבירתה וצריך להתחיל בברוך ברוך אתה וכו' שהנחלת וכו' וכן משמע בח"ר שהקשה על פירש"י שהי' לברכת הארץ להתחיל בברוך אף בשלשה לפי שלפעמים אינה סמוכה ולא הקשה היא גופא האיך יצא היחיד שלא לפתוח בברוך אלא ודאי שבאמת צריך לפתוח בברוך לפירוש רש"י ולכן לא הי' יכול לומר מהיכן ברכת המזון מנודה לך שהרי אז אינו מתחיל בנוסח נודה לך. ודע שהרמב"ם בלי ספק שמפרש כפירוש רש"י וכבר הביא מנין הברכות ליחיד. בפ"ב מהל' ברכות. ומנין הברכות לשלשה בפ"ה אבל לא הביא כלל בחבורו שיכולים לחלק ברכת המזון לשנים ושלשה בני אדם שיברך כל אחד ברכה אחת לפי שאין דרכו להביא דבר שלא נזכר בגמרא. ואם הי' מפרש כפירוש התוס' והרי"ף א"כ דין זה מפורש בגמרא ולמה השמיטו הרמב"ם. אלא ודאי שמפרש כפירוש רש"י וכיון שמפרש הנך ברייתות כפירוש רש"י. א"כ על כרחך מפרש גם פלוגתא דר"נ ור"ש כפירוש רש"י שהרי על פלוגתייהו מביא הנך ברייתות וקאמר לימא כתנאי ולפי זה הי' לו לפסוק כר"ש שהלכה במותו באיסורי והרי חזינן שהרמב"ם פסק בפ"ב שהיחיד מברך ברכת הזן. והיינו דלא כרב ששת לפירוש רש"י וגם אין לומר שהרמב"ם מפרש כפירוש התוס' בפלוגתא דר"נ ורב ששתי,. והנך ברייתות מפרש כפירוש שדחה הרא"ש דג"כ קיימי לענין הפסקה. דאם ה' הרמב"ם מפרש פלוגתא שהר"נ ור"ש כפירוש התוס' הי' לו להרמב"ם לבאר בפ"ה הל' י"ג כשמביא דין דיצא אחד מהם לשוק שקוראין לו. הי' לו לבאר שצריך לשמוע עד אחר ברכת הזן כרב ששת. ואף אם לא הי' פוסק כר' ששת אלא כר' נחמן הי' לו לבאר שא"צ להמתין רק עד אחר נברך כיון שהוזכר פלוגתא בזה בגמרא בשלמא אם מפרש כפירוש רש"י א"כ לא נזכר בגמרא כלל עד היכן צריך לשמוע והיינו שמן הסתם סתמו כפירושו עד נברך. ולא הוצרך גם הרמב"ם להזכירו אבל אם הי' מפרש כתוס' הי' לו להזכירו ולכן נלע"ד דהרמב"ם מפרש פלוגתא דר"נ ור"ש כרש"י אבל פסק כר"נ דלא כר"ש ואף דהלכתא כר"ש באיסורא סובר הרמב"ם כיון דר"ש הוכרח לאוקמי הך ברייתא דשלש וארבע דסוברת הטוב והמטיב דאורייתא. והוא דלא כהלכתא לכן נקטינן כר"נ דמוקי שתי הברייתות כהלכה. ועוד נלע"ד דכל הני אמוראי רב יוסף ור' יצחק בר"ש בר מרתא ורנב"י שאמרו תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא כולם באו לדחות דברי ר' ששת שאי אפשר לומר דברייתא סוברת שהיא דאורייתא. וא"כ כיון דר"ש ודאי אי אפשר להיות ככ"ע ור"נ מוקי שתי ברייתות לפי דעתו לכן הלכה כר"נ ועוד נלע"ד טעם דהלכה כר"נ בזה ולא כר"ש ממה דאמרו לעיל דף מ"ה ע"ב יהודה בר מרימר ומר בר ר"א ורב אדא וכו' חילוק ברכות עדיף וכו' ואי ס"ד כר"ש א"כ הפסידו ברכת הזן. ובודאי ריבוי ברכות עדיף מחילוק ברכות. ואף דעכ"פ הפסידו נברך לא אכפת להו בזה. דנברך אינו ברכה שאין בו לא שם ולא מלכות וכמו שכתבו התוס' בסוף ד"ה עד היכן וכו' אבל להפסיד ברכת הזן שהיא ברכה גמורה בשביל חילוק ברכות ודאי שלא היו טועים בזה אלא ודאי דהנך תלתא אמוראי כוותי' דר"כ ס"ל ואף שבגוף הדבר דחילוק ברכות עדיף לית הלכתא כוותייהן מ"מ בהא שסוברים כר"נ סמכינן עלייהו לדחות דברי ר' ששת

שם דתני חדא ברכת המזון שנים ושלשה. ומזה הקשו התוס' על פירש"י דשנים ושלשה לשון זכר לא שייך