צל"ח ברכות יב

בתפלות שאריב"ל באמצע תקנום והני ג"פ תהלה לדוד הוא כנגד ג' תפלות וזהו כוונת רש"י בד"ה ג"פ כנגד ג' תפלות שרצה ליתן טעם על קביעת מאמר הזה כאן ולכן הביא ג"כ מאמר הזה גדול מה שנאמר וכו' כדי לסמכו למאמרו הנ"ל ועיין בעין יעקב בהכותב ואני אומר שבם המאמרים שייכי זה לזה לפי שמצינו שני מיני תשובה דהיינו תשובה מאהבה ותשובה מיראה וההפרש ביניהם שבזה זדונות נעשו כזכיות וזה זדונות בעשו כשגגות ואמנם בדרושי תוכחת מוסר אשר לנו ביארנו שגם ע"י תשובה מיראה שנעשו שגגות היינו תכף אחר התשובה אכן כשחוזר אח"כ ועושה שנית תשובה שוב הרי הוא מאהבה ונעשו זכיות וביארנו מזה הפסוקים שובה ישראל וגו' כי כשלת בעונך והיינו שנשאר שוגג וכמו שדרז"ל ואמר אח"כ הנביא קחו עמכם וגו' ושובו וגו' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב דהיינו בשובו שנית ישא כל העון שלא ישאר ממנו לגמרי וקח טוב דהיינו שנהפך לטוב ולזכות נמצא מה שזוכה בתשובה מאהבה בפעם ראשון צריך בתשובה מיראה לכפול שני פעמים וידוע שע"י העון יפול הנופל שכופל לשאול ותהומה רבה וע"י התשובה זוכה לכנפי יונה דאמתיל בה כנסת ישראל ועופף למעלה. וענין השב מאהבה כאשר שומע שהק"בה חפץ לענשו הוא שב ואמנם אין כוונתו מיראת העונש אלא שכיון שרואה שהק"בה חפץ לענשו מרגיש בעצמו שבודאי הוא מרוחק מהק"בה שהרי הוא דוחהו בשמאל לכן הוא מתקרב בימין ועושה תשובה להתדבק בבוראו אבל אם באים עליו יסורים בודאי הוא מיראה ואמרתי בזה פירוש הפסוקים בישעי' וי"ו ואומר אוי לי כי נדמיתי וגו' ובתוך עם טמא שפתים וגו' ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה וכו' ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכופר. הנה ישעי' נכשל באמרי פיו שאמר על ישראל עם טמא שפתים אבל לא הרגיש כלל שזה הוא חטא ויעף אלי אחד מהשרפים שהוא מיכאל כמו שמבואר כאן באגדה זו והמרש"א בח"א כתב כי מיכאל הוא מצד החסד וגבריאל הוא מצד מדה"ד ואני אומר ששמם מורה על מדתם מיכאל רמוז מי כאל שמודיע גדולת הבורא שאין כמוהו ולכן ראוי לתת החוטא על לבו ממי הוא מתרחק ועל ידי הכרת גדולת הבורא ישוב וזהו תשובה מאהבה וגבריאל שמו מורה על גבורת הבורא שבידו לענוש החוטא ובידו להמית ולהחיות וזהו תשובה מיראה ויונתן תרגם ובידו רצפה ובפומי' ממלל נלע"ד כוונתו שאין הפירוש כפשוטו שרצפה היינו גחלת שהוא מצד מדה"ד אלא פירוש רצפה דבור ולכן תרגם ובפומי' ממלל שמודיע גדולת הבורא ובזה הרבים ישעי' שחטא ושב בתשובה מאהבה ובישר לו המלאך הנה נגע זה וכו' וסר עונך וחטאתך תכופר הודיעו כי מה שצריך השב מיראה לעשות בשני פעמים פעל הנביא בפעם א' וסר העון גם החטא שהוא השוגג תכף יכופר. ונשוב למאמר שבכאן יען במאמר הקדום ביאר שבמזמור תהלה לדוד רמז בו מדותיו של הק"בה עם בני אדם לזה בעושר וכל טוב ולזה בעוני ויסורים וביארתי שהיסורים הם מקיימים ומעמידים אותנו שע"י זה שב בתשובה ואמר כאן במאמר הזה שאעפ"כ לא תחשוב שאין הפרש בין השב בתשובה בעודו בטובו שזה שב מאהבה ובין השב ממורא יסורים לא כן הוא וגדול מ"ש במיכאל יותר ממ"ש בגבריאל דאלו מיכאל כתיב ויעף וגו' היינו באחת תכף הוא עף למעלה ומתדבק בבוראו וגבריאל כתיב בי' מועף ביעף דהיינו בשתים שצריך להכפיל תשובתו שני פעמים וכנ"ל

רש"י בד"ה זה הסומך וכו' וסמיכות גאולה לתפלה רמזה דוד וכו'. לכאורה הוא שפת יתר בדברי רש"י ואין ענינו לכאן ומה לנו אם דוד רמזה או ילפינן לה ממקום אחר ונראה ע"פי מה ששמעתי בילדותי מהמנוח הגאון החסיד מוה"רר אלעזר זצ"ל בהיותו אב"ד ור"מ בק' בראד שדקדק בלשון רז"ל שאמרו הסומך גאולה לתפלה והרי גאולה קודמת לתפלה ועקר הזהירות שלא יפסיק בינתים ותכף יתפלל אחר שאמר גאל ישראל וא"כ הי' להם לומר הסומך תפלה לגאולה ואמר הוא ז"ל לפי שבאמת ק"ש זמנה משיכיר בין תכלת וכו' ותפלה זמנה בהנץ החמה שמתפלל ביום ולפי הנכון הי' ראוי לקרות ק"ש תכף משיכיר בין תכלת כי זריזין מקדימין למצוה ואמנם ותיקין היו מאחרים אותה קצת כדי שיגמרו אותה עם הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפלה כדלקמן דף ט' ע"ב נמצא דתפלה מצד עצמה אף אם לא הי' מצוה לסמוך גאולה לתפלה מ"מ מצד זריזין ומקדימין היו זהירים להתפלל עם הנץ החמה אבל עקר הזהירות הוא בק"ש שלא ימהר לקרותה תכף משיכיר בין תכלת וכו' אלא יאחר קצת כדי שיסמכנה לתפלה ולכן אמרו הסומך גאולה לתפלה ע"כ דברי הגאון זצ"ל ואמנם אומר אני יתכנו דברי הגאון בתפלת השחר אבל בתפלת הערב נהפוך הוא בפרט לדברי רש"י בריש מכילתן זמן תפלה קדים דהרי קיי"ל דעביד כמר עביד וא"כ יכול להתפלל ערבית אחר פלג המנחה וק"ש זמנה לרש"י אפילו לר' יהודה מצ"ה ואילך וא"כ הרוצה לסמוך גאולה לתפלה צריך ליזהר שלא ימהר להתפלל תכף אחר פלג המנחה כי אז יהי' מוכרח להקדימה לק"ש או שלא יקרא ק"ש עם ברכותי' כראוי וא"כ הוה לי' לר' יוחנן לומר הסומך תפלה לגאולה של ערבית ובא רש"י לתרץ זה דדוד רמזה בפסוק יהיו לרצון וכו' ולקמן דף ט' ע"ב מקשה מכדי האי יהיו לרצון משמע וכו' לימרו מעיקרא ומשני הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר י"ח פרשיות והנה מדמקשה לימרי מעיקרא מכלל שיש איזה יתרון למימרי' מעיקרא דאל"כ איך שייך להקשות שיתקנו אותו מעיקרא דמאי אולמא ואם היו מתקנין מעיקרא הוה קשה להיפך לתקינהו לבסוף אלא ודאי מדהקשה לימרי' מעיקרא מכלל שיש איזה עדיפות בזה וא"כ קשה מאי משני הואיל ולא אמרו דוד וכו' והרי על דוד קשה מ"ט איחרו לאחר י"ח פרשיות הוה לי' להקדימו בראש ספר תהלים הך פסוק יהיו לרצון וצריך לאמר שדוד רצה לסמכו למזמור יענך ה' ביום צרה לסמוך גאולה לתפלה וא"כ איחר דוד פסוק זה של גאולה שהי' מקומו בראש ספר תהלים כדי לסמוך גאולה לתפלה ולכן אחזו גם רז"ל בלשונם הסומך גאולה לתפלה

תוס' ד"ה וקורא ק"ש וכו'. מכאן משמע וכו'. לאכול סעודה וכו'. מדברי התוס' הללו מבואר דוקא לאכול סעודה אסור אבל טעימה שרי וכן כתב המג"א בסימן רל"ה ס"ק ד' בשם התוס'. אבל בשם מהרר"אי בתה"ד כתב לאסור מדתני לא יאמר אאכול קימעא וכו' והמג"א ביאר טעמו משום דק"ש הוא דאורייתא יעו"ש ולפי"ז מוכח מברייתא זו סיוע גמור לר"י דחייב לסמוך גאולה לתפלה של ערבית דא"כ תינח דלא יאכל קימעא קודם ק"ש אבל אכתי בין ק"ש לתפלה יאכל קימעא דהא תפלה ודאי לאו דאורייתא היא אלא שצריך להסמיך גאולה לתפלה ואי אפשר להפסיק ביניהם אפילו באכילת קימעא אלא דאכתי איכא למימר דהך ברייתא לשיטתה דס"ל ת"ע חובה לכך בעי לסמוך גאולה לתפלה. וכתב המג"א אבל אין לומר הטעם משום דאיכא אונס שינה שהרי התוס' במס' ברכות דחו הך טעמא ואומר אני דאי הוה טעמא משום אונס שינה הוי להגמ' למימר הך מילתא דקאמר על סיפא דכל העובר וכו' על רישא שלא יאמר אוכל קימעא מ"ש הכא דאסיר אפילו קימעא משום דאיכא אונס שינה א"ו דכאן בלא"ה אסור משום דק"ש דאורייתא אבל אכתי קשה לפי מ"ש דתינח דאסור קודם ק"ש אפילו קימעא ולמה יהי' אסור בין ק"ש לש"ע אכילת קימעא וצ"ל משום סמיכות גאולה לתפלה ולדברי רב עמרם לקמן בתוס' בדבור הסמוך ממילא מוכח דערבית חובה וא"כ נשאר קשה בסיפא מ"ש בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה ואי משום דקמ"ל דערבית חובה הלא זה כבר מוכח מרישא ונראה דאף שהתוס' במס' סוכה דחו האי טעמא דאונס שינה היינו שהוכיחו זה מדלא קאמר בכל דוכתא האי טעמא אבל מ"מ כבר יש מקום לפרש טעם זה וא"כ איצטרך בברייתא לסיים שחייב מיתה לאפוקי ממ"ד ערבית רשות דאי מרישא דאסור לאכול קימעא ה"א שהטעם משום אונס שינה ולא משום דצריך לסמוך גאולה לתפלה

גם מבואר בדברי תוס' הללו דדוקא משהגיע זמן ק"ש הוא דאסור אבל סמוך לזמן הזה מותר. ולכאורה יפלא איך יהי' ק"ש שהיא מן התורה קיל מתפלת המנחה שאסור אפי' סמוך למנחה כמבואר בפ"ק דשבת ונראה דהיא הנותנת דמנחה כיון שהוא מדרבנן ואם התחילו אין מפסיקין לכך החמירו אפילו סמוך למנחה דלמא משכא סעודתו אבל ק"ש שהוא מן התורה ואפילו התחיל צריך להפסיק לכך אינו אסור סמיך להזמן שמה בכך שמתחיל סמוך להזמן הלא כשהגיע הזמן צריך להפסיק באמצע סעודתו. ומיהו קשה הלא כיון שלא אסרו סמוך לה ממילא אם יתחיל אז מקרי התחיל בהיתר ובהתחיל בהיתר אפי'