צל"ח ברכות קיד

שמתו שאין בהם דין מעילה מן התורה כלל כמבואר במס' מעילה דף ב' וע"ב דרב יוסף מודה אליבא דר"י ועיין בכ"מ ריש פ"ג מהל' מעילה ומעתה אליבא דר' יהודה אין כאן חידוש שצריך בכא"פ והוא הדבר אשר דברתי שהרמב"ם על כרחך מפרש כפירוש רש"י דלפירוש התוס' והא ודאי שברייתא זו איזה חידוש דין באה לחדש ויהי' כפי דברי רבינו יונה שלא נחשב שאין חיוב כרת כי אם באוכל חמץ ממין א' בין יהי' מאיזה טעם אחר שהוא גורם שהוצרכה הברייתא להודיע זה א"כ למה לא נמצא בכל הל' חמץ ומצה לרבינו דין זה בשלמא מה שלא ביאר שיוצא ידי אכילת מצה יש לומר שעקר החידוש שאינו בטל מתורת לחם כמו"ש רבינו יונה שאם הי' בטל ע"י דיבוק אפילו בלי בישול אז אפילו בלי דיבוק כלל הי' בטל מתורת לחם א"כ איכא למימר שכבר ביאר הרמב"ם דין זה בהל' ברכות לענין ברכת המוציא אבל הדין שאם חמץ הוא חייב כרת הי' לו להשמיענו אבל אם הוא מפרש בפירוש רש"י א"כ כיון שהרמב"ם בפ"ג ממעילה לה פסק בקדשים שנשחטו בדרום שאין בהם מעילה מן התורה וכתב הכ"מ שם שהוא מטעם דרב יוסף גופי' מודה אליבא דר"י וקיי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י לכן פסק כאן הרמב"ם שאין בו מעילה רק מדרבנן הן אמת שדברים אנו מרפסן איגרין ממה שפסק הרמב"ם בפ"ג מפה"מ הלכה ז' וע"ש בכ"מ ובלח"מ מ"מ יהי' הישוב לדברי הרמב"ם מה שיהי' לכל מר כדאי' לי' עכ"פ כבר ביאר הרמב"ם דעכ"פ אין בו מעילה מן התורה וממילא אין מקום לטעות שיתחייב במנחה שנחמצה כרת משום חמץ בפסח אפילו ביותר מכדי א"פ הואיל ומצטרף למעילה שהרי אין כאן חיוב מעילה ולענין שיחול איסור חמץ שלענין זה ודאי אנו צריכין לאיסור כולל ומוסיף דאף שאין בו מעילה מן התורה אסור באכילה מן התורה שכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו מ"מ כבר ביאר הרמב"ם דין איסור כולל ומוסיף בכמה מקומות בחבורו בפ"ח ממ"א ובפי"ז מא"ב ובפ"ד ופ"ו משגגות באר היטב לכך לא העתיק הרמב"ם דין זה שאם חמץ הוא חייב כרת בחבורו שמלתא דפשיטא היא ומעתה כיון שהחליטנו פירוש רש"י צריכין אנו לסלק הקושיות שעל פירוש זה והנה מה שהקשו התוס' הלא כל המנחות באות מצה ואיך קאמר אם חמץ וכו' אני אומר ואטו תנא בסדר עשיית המנחה קאי בברייתא זו תנא במקרה קאי שאם ליקט וכו' ומיירי שעבר והחמיץ או שנתחמצה מאליו שלא שמרה כראוי ומה שהקשיתי כי הלא מי פירות אין מחמיצין הרי כל המנחות היו בהם מים עם השמן ומי פירות עם מים מחמיצין ואפילו לדעת הסוברים שגם מי פירות עם מים ב"כ אינו חמץ גמור רק נוקשה אכתי משכחת לה בצריד של מנחות שלא הגיע שם השמן ונתחמץ ועיין כל זה בדברינו בנודע ביהודה חלק א"ח סימן ך"ב וא"כ ניחא הך בבא דאם חמץ הוא ענוש כרת ומעתה צריכין אנו לסלק הקושיות מהך אם מצה שיוצא י"ח בפסח והרשב"א הקשה דהרי אינה נאכלת בכל מושבות והפני יושע דחה קושייתו שזהו הוא פלוגתא דתנאי אי בעינן מצה הנאכלת בכל מושבות ואני לא מצאתי שום תנא שיחלוק על זה ואף דבפסחים דף ל"ו ע"א פליג ר"ע מ"מ הא מסקינן התם דהדר בי' ר"ע ואולי יאמר הפ"י דברייתא זו ר"ע שנאה מקמי' דהדר בי' ואכתי קשה הרי מקמי' דהדר בי' הי' דורש מצה ומרור מה מרור שאינו בכורים וכו' ה"נ נימא מה מרור שאינו מנחה אף מצה שאינו מנחה ואני אומר ליישב דכמה משניות וברייתות היו שנויות להם מדורות הראשונים ובפרק כל הכלים אמרו בימי נחמי' נשנית משנה זו ואולי ברייתא זו מימי דוד ושלמה נשנית קודם שנבנה הבית ולמאן דאמר יש מנחה בבמה היינו אפילו בבמה קטנה והתוס' בזבחים דף ק"ו ע"ב בד"ה אין מנחה וכו' שכתבו דמנחה לא הוה דומיא דאינך וכו' רצונם דלמ"ד אין מנחה בבמה היינו אפילו בבמה גדולה אבל זה האומר יש מנחה בבמה היינו אפילו בבמה קטנה ומנחה הנעשית שם הי' יכול לאכלה בכל ערי ישראל דבבמה קטנה לא הי' שם קלעים דנימא שנאכלת לפנים מן הקלעים וכשם שכל יחיד הי' יכול לעשות במה בראש גגו בכל מקום שרוצה כך הי' הקרבנות שקרבו שמה נאכלים בכל מקום שרוצה ובהדיא אמרו בשלהי זבחים יוצא כשר בבמה ופרש"י שהרי כשרה בלא מחיצות ואז היתה נאכלת בכל מושבות ומה שהקשיתי אני דהרי מנחה זו היא מצה עשירה שנילושה בשמן וגם אינה נאכלת באנינות וא"כ ממ"נ אינו יוצא בה אי דרשינן עני הרי היא עשירה ואם דרשינן עוני הרי אינה נאכלת באנינות ג"כ נלע"ד דלפי מה שאני מפרש להך ברייתא במנחה הקריבה בבמה קטנה שם אין אנינות פסול בה וכן אמרו בזבחים דף ט"ז ע"א מאן לימא לן דאונן אסור בבמה ופירש"י דגבי איכן ומן המקדש כתיב עיין שם בסוגיא ואף דשם לענין הקרבה איירי אבל לענין אכילה אסור גם בבמה ואל תתמה שהרי כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל אומר אני דהא ליתא דכה"ג שאינו אוכל אונן ילפינן מאהרן דכתיב ואכלתי חטאת היום וגו' וג"כ בקדשים הקרבים במשכן כתיב אבל בבמת יחיד לא שמענו איסור אכילה ואף דבזבחים דף ק"א ע"א ילפינן איסור אכילת אונן בקדשים ק"ו ממעשר הקל שאמרה תורה לא אכלתי באוני הרי באמת הקשו שם התוס' בד"ה ומה מעשר וכו' תימא מה למעשר שכן טעון כסף צירי וכה"ג פריך בפרק אלו הן הלוקין ונשארו בתימא ואמנם ביבמות דף ע' ע"ב בתוס' בד"ה דפסח גופי' ממעשר גמר כתבו דהיינו בג"ש וא"ת ושאר כל הקדשים מנין דכל הקדשים אסורים לאונן כדאמר בזבחים מק"ו ממעשר ואק"ו איכא למפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורי וכו' וי"ל דשאר קדשים גמרינן מפסח בהקישא דזאת התירה וכו' עיין שם בתוס' איברא שיש לנו אריכות דברים בזה אבל אין כאן מקומו ואמנם הצורך לדברינו כאן דאיסור אכילת אונן בקדשים מהקישא דקדשים לפסח ילפינן ומינה דהיינו קדשים דומיא דפסח שקרב בבית המקדש או אף בשעת היתר הבמות בבמה גדולה דהרי פסח לא משכחת לה בבמה קטנה כמפורש במשנה במגילה דף ט' ע"ב ובזבחים דף קי"ח אבל קדשים שמקריבי' בבמה קטנה אינן נכללי' בהיקש הזה ולכן קדשי במה קטנה מותרי' לאונן וא"כ שפיר יוצא ידי מצה במנחה שהקריבה בבמת יחיד ומה שהקשיתי דהרי מצה זו נשמרה לשם מנחה ולא לשם מצת מצוה ולא לשם מצה הנאכלת לשבעה נלע"ד דלא קשה דהרי בפסחים דף ל"ח ע"ב פירש רש"י בד"ה שאינה נאכלת לשבעה וכו' וחית לי' לרב יוסף הא דרשה דרבה דבעינן שימור לשם מצות ואהאי קרא סמיך ובהא פליג דאי נמי איכוין לה נמי לשמור מצת מצוה למיפק בה משום תודה ומשום מצה לא נפיק דבעינן שימיר לשם מצה כל שבעה עכ"ל רש"י ומזה הוכחתי שם בחידושי במס' פסחים דלרבה אם באמת שמרה מתחלה לשם מצת מצוה וגם לשם תודה שפיר נפיק בה והרי איתא שם ברייתא כוותי' דרבה וא"כ גם ברייתא דליקט מכולם סברה כן ומיירי ששמרה תכף לשם מצת מצוה ולשם מנחה ודע כי לדברינו כדמקשה שם בפסחים ותיפוק לי' מי שנאכל באנינות הוה מצי לשנויי דאיצטרך לאותן שהקריב בבמה קטנה אלא שכל זמן שהי' אפשר לו לשנויי לכל זמן ניחא לי' יותר ולבסוף כשהקשה ממושבות אז הוצרך לשנויי בנוב וגבעון זהו הנלע"ד ליישב שטת רש"י דרך פרט על כל קושיא ועוד נלע"ד לסלק כל הקושיות הן מטעם מצה עשירה והן מטעם אנינות והן מטעם מושבות והן מטעם שימור לשם מצת מצוה הכל בחדא ואציעה הוצעה אחת הנלע"ד דבר חדש אשר לא ראיתי שדברו בו הקדמונים והוא הלכתא למשיחא כשנזכה לעשות הפסח כהלכתו ויזדמן טמא או מי שהי' בדרך רחוקה ויעשה פסח שני ויאכלנו על מצת ומרורים אם כל פרטי תנאים הצריכים במצה של ליל חג המצות צריכים ג"כ במצה הבאה עם פסת שני כגון שלא תהי' מצה עשירה ושתהא נאכלת בכל מושבות ובאנינות ושימור דוקא לשם מצת מצוה ואומר אני שאינה צריכה כלום מכל תנאים הללו ודי שתהא מצה משומרת מחימוץ דבפסח שני עצמו אי לאו דכתיב ככל חוקת הפסח לא הוה מצרכינן בי' כל פרטי הפסח ובמצה של פסח שני לא כתיב ככל חקת המצה ותדע דלרב יוסף בדף ל"ח ע"ב דמפרש טעם של חלת תודה ורקיקי נזיר מקרא דשבעת ימים מצות תאכלו בעינן מצה הנאכלת לשבעת הימים ואטו שייך בפסח שני מצה לשבעת הימים וכי היכי דלרב יוסף לא אימעט מצה של פסח שני הה"ד כל הני דאימעוטי לכל הפרטים כולהו במצה של חג הפסח כתיבי ולא במצה של פסח שני ועוד דמלחם עוני שדרשינן למעוטי מצה עשירה לר' עקיבא ומודה ר"ע דקרינן עוני ודריש לי' שעונין עליו דברים הרבה כדאמרינן בדף ל"ו ע"א ואטו במצה שעם פסח שני בט"ו באייר עונין עליו דברים וכי יש ספור הגדה באייר והגדת לבנך ביום ההוא כתיב וא"כ כי היכי דהקרי