צל"ח ביצה נה

מגוף הבריית' דסומכין על מליח דבבריית' קתני תבשיל זה צלי ואפי' כבוש וכו' וקולייס האיספנין שנתן עליו חמין מעי"ט וכו' ובמסכ' שבת דף קמ"ה במשנ' שנינו כל שבא בחמין חוץ מן המליח הישן וכו' וקולייס האיספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן ויש לדקדק כאן בברייתא דשבקה למליח הישן וכו' ונקטה קולייס האיספנין שהוא שנוי במשנה באחרונה ובפירושו של קולייס נחלקו רש"י והרמב"ם שרש"י פירש שהוא דג מלוח ואמנם מה שפירש"י כאן שנאכל כמו שהוא חי אלא שנותנין עליו חמין אין הכוונה שנאכל גם קודם שנתנו עליו חמין אבל הכוונה שע"י נתינת החמין נאכל כמו שהוא חי וא"צ שוב בישול וז"ל רש"י שם במס' שבת קולייס וכו' שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחה בחמין והרמב"ם שם בפירוש המשנה דג דק הקליפה ולא פירש שהוא מלוח וכן בחבורו פ"ט מהל' שבת הלכ' ב' כתב המדיח בחמין דג מלוח הישן או קולייס האיספנין והוא דג דק ורך ביותר וכו' ומעתה בין לפירש"י ובין לפירוש הרמב"ם ניחא דהא ודאי אף אם נימא שמערבין במליח היינו אם הוא ראוי לאכילה כך כשהוא חי דודאי לא עדיף מכבוש ועיין מג"א סק"ג אבל אם ע"י מלחו אינו נאכל עד שיבשלנו ודאי אין מערבין בו עד שיבשלנו ומעתה איכא למימ' דדג מלוח ישן וכן דגים מלוחים קטנים נאכלי' מחמת מלחן גם קוד' נתינת החמין עליהם ומה שחייב חטאת בנתינת חמין עליהם היינו שעי"ז מתבשלים וחייב כמו המבשל פירות הנאכלים כשהם חיים שחייב על בישולם ולכך לא נקטה הברייתא אותם כאן לפי שהברייתא חשבה מה שע"י הנתינת חמין הוכשר לעירוב אבל אלו כבר היו ראוים לעירוב מחמת מלחן אף קודם שנתן חמין עליהם ונקטה הברייתא קולייס שזה ע"י נתינת החמין עליו הוכשר לעירוב וכן לרבינו הגדול דג מליח כבר הו' הוכשר לעירוב בלי חמין אבל קולייס לרבינו הגדול איננו מלוח כלל וזה ע"י חמין הוכשר לאכיל' ולעירו' ואותו נקטה הבריית' ומה דשבקה הברייתא באמת דין מליח שמערבין בו ג"כ נלע"ד דשפיר ניחא בין לשטת שמואל ובין לשטת רבי יוחנן דלר"י שאמר כבוש אינו כמבושל ורק כרותח דצלי כמו מליח ממש וא"כ מליח וכבוש שוים הם ברתיחתן ונקטה הברייתא חד מינייהו הו דהיינו כבוש וממיל' דהה"ד למליח ולשמואל דכבוש הוא כמבושל נקט הבריית' מה שהוא בכלל שם תבשיל שהרי כך הוא התחלת הברייתא תבשיל זה וכו' אבל מליח אף שמערבין בו כיון שהוא כרותח וחזי לאכילה ע"י רתיחתו ודומה לתבשיל ולכך מערבין בו אבל אינו נכלל בשם תבשיל ומה שאמר לעיל רב יוסף אם צלאן א"י סומך עליהם משום ע"ת ולא קאמר אם מלחן יוצא בהם משום ע"ת יש לומר דהיא גופא קמ"ל שלא נאסרו בצליית א''י ואף שכבר אמר רב דדגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישול היינו מפרשים כוונת רב שע"י המליחה שמלחן א"י לא נאסרו משום שלא ע"י ישראל דמלוח אף שהוא כרותח מ"מ אינו אוסר ומעתה קם דינא שבמליח הראוי לאכלו חי מחמת מלחו וגם מלפתין בו הפת סומך עליו משום ע"ת כמו שהוא חי כדברי החכם צבי וסרו כל השגות הקרבן נתנאל מעל הח"צ ואמנם לפי שהוא דבר שלא נזכר בפוסקי' הראשוני' והמג"א מחמיר אין להקל במקום שיכול לעשו' דבר אחר לע"ת אבל אם הוא שעת הדחק והגיע עי"ט סמוך לחשיכ' ואין לו שום דבר לסמוך עליו משו' ע"ת ויש לו דג מלוח שקורין הערינ"ג שהוא טוב למאכל וגם מלפתין בו הפת יכול לעשותו עירוב תבשילין ולענין שאל' דשאילנא איך שייך ולמימ' על מבושל לשון אפילו נלע"ד ליישב קצת בדוחק דהיא גופא קמ"ל שיכול לכתחלה לערב בכבוש ושלוק אפילו יש לו צלי ותבשיל אין יתרון לזה על זה ולפי שתמיד לשון אפילו משמעו' ומזה גרע מזה לכן אחז בסדרו צלי בתחל' ומבושל באחרונ' וכבוש ושלוק באמצע שלא תוכל לפרש לא בדרך לא זו אף זו ולא בדרך זו ואצ"ל זו אלא כולם שוים:

שם אין לו שיעור למעלה וכו' הדבר יפלא ואיזה סברא יהי' שלא יוסיף כמה שירצה וגם תמוה איך שייך סופו לענין זה ובזה הרגיש מהר"ם שיף ולא כתב שום יישוב ולענד"נ לפרש אין לו שיעור למעלה שיוכל לערב על מספר אנשים שירבה אפילו על אלפים ושמואל מערב על כלהו נהרדעי ולא תאמר שצריך להוסיף לפי מספר הנסמכים על עירוב זה שיגיע כזית על כל אחד קמ"ל שאין לו שיעור למעלה ועל הזית האחד יכול לערב על אנשים רבים מאד וכמו"ש ר' אבא לעיל כזית בין לאחד ובין למאה ובזה אתי שפיר תחלתו וסופו שיש מקום לומר בשלמא בתחלתו שמערב על כזית אחד על אנשים הרבה ודאי מהני אבל סופו כגון שלקח חתיכה גדולה דרך משל עשרה זתים ואמר בדין יהא שרי לי ולכל אשר יסמוך עלי וכו' ושוב נאכל או נאבד ונשתייר ממנו תעשה זתים יש מקום לומר כיון שלקח יותר מזית והרבה לקחת יו"ד זתים מסתמא הי' דעתו על עשרה אנשים שיגיע זית לכל אחד וכיון שלא נשתייר רק חמשה זתים לא יוכלו לסמוך עליו רק חמשה קמ"ל שגם סופו אין לו שיעור ויוכלו לסמוך עליו כל מי שירצה אם לא פשעו שוב ראיתי שגם הפני יושע פירש אין שיעור למעלה כמו"ש אבל לא נתן לב לפרש תחלתו וסופו:

שם מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו וי"לד לדעת הרשב"א בבית מועד שער ג' אות ז' שגם בי"ט יש עירובי חצירות לדבר שאין בו צורך היום כלל ועיין בב"י סימן תקי"ח א"כ קשה אדמחלק רבי בין ע"ת לע"ח נפליג בע"ח גופי' שמערבין לצורך שבת לדבר שיש בו צורך היום קצת ואין מערבין לדבר שאין בו צורך כלל שהרי גם זה דבר האסור לו וצ"ל דעירובי תחומין אוסר רבי אפי' בספק דהיינו שחלו שני י"ט בחמישי ובששי ואוסר אפי' בחמישי בתנאי מטעם למקני שביתה בי"ט אסור כדלקמן דף י"ז ע"א אבל ע"ח אפי' שלא לצורך כלל מותר עכ"פ בחמישי בשבת דבע"ח לא שייך למקני שביתה וכמו"ש התוס' לקמן בד"ה מ"ט ואמנם רש"י לקמן בד"ה דלמקני שביתה וכו' ואם התירו בעירובי תבשילין התם משום כבוד שבת התירו א"כ מלשון רש"י משמע דגם בע"ת שייך איסור קנין שביתה וק"ו ששייך בעירובי חצירות אלא שבע"ת התירו משום כבוד שבת וא"כ בע"ח אסור אפי' בחמישי בתנאי א"כ הדק"ל ונפליג רבי בע"ח גופי' וכנ"ל ואמנם רש"י לשטתו לעיל דף י"ב ע"א בד"ה אלא מדלא וכו' שגם מתוך הואיל והותרה אין שום הוצא' אסורה בי"ט אפי' שלא לצורך כלל וליכא שום ע"ח בי"ט כלל ולדידי' בלא"ה לא קשה ולא מידי ושפיר קאמר רבי ואי אתה אוסרו בדבר המותר דכל עסקי הוצאה אפי' שלא לצורך הותרו בי"ט אפי' לר"הר וק"ו מחצר לחצר והתוס' שכתבו לעיל דף י"ב בד"ה ה"ג וכו' שגם ביו"ט אסורה הוצאה שלא לצורך כלל מ"מ אינהו לשיטתייהו לקמן דף י"ז ע"א דבע"ח לא שייך לאסור משום מקני שביתה וממילא גם תי' שלי דרבי רצה לאסור ע''ח אפי' בחמישי בשבת ובסמוך יבואר יותר:

שם אבעיא להו הלכה כר' לקולא וכו' הדבר תמוה דמדוע מספקא לי' כן בדברי שמואל ולא בדברי רב דאמר הלכה כת"ק אם היינו לקולא או לחומרא כיון דהספק הוא מחמת דשלח ר"א לגולה וכו' א"כ הספק הוא בדברי כמו שהוא בדברי רבי ובילדותי הייתי רגיל להסביר להתלמידים שניחא לי' למבעי אליבא דשמואל דבזה יכול להסתפק אפי' אם לא הי' מחלוקת בזה כלל בין רב לשמואל ושמואל לעצמו הי' אומר הלכה כרבי יש ספק זה אבל בדברי רב דאמר הלכה כת"ק לא הי' לספוקי בדבריו כי אם מתוך מחלוקת עם שמואל דהנה רב דאמר הלכה כת"ק הוא שפת יתר דפשיטא דיחיד ורבים הלכ' כרבי' ואמנם לפי שיש לנו ג"כ כלל הלכ' כדברי המקיל בעירובין ואם רבי לקולא הי' מקום לומר שהלכה כרבי כיון שהוא מקיל לכך הוצרך לומר הלכה כת"ק וכ"ז אם ת"ק לחומרא ורבי לקולא כמו ששנינו בברייתא אבל אם הוא כמו ששלח ר"א לא כמו וכו' אלא רבי אוסר וחכמי' מתירי' וא"כ הרבים מתירים והם רבים ולהקל פשיטא דהלכה כרבים לקולא ולמה הוצרך רב לומר הלכה כת"ק אע"כ רב שונה כמו ששונין בגולה דת"ק לחומרא ורבי לקולא ואמנם אכתי איכא למימר דלעולם דרב שונה כמו ששלח ר"א והא דהוצרך לומר הלכה כת"ק היינו לפי ששמע שמע משמואל שפוסק כרבי הוצרך הוא לומר הלכה כת"ק לאפוקי משמואל אלא דכ"ז היינו מחמת מחלוקת של שמואל אבל אם הי' רב לחוד לעצמו אמר הלכה כת"ק לא הי' שום ספק אבל בדברי שמואל שפיר יש לספוקי שאיהו אמר הלכה כרבי ובכל ענין הוצרך לומר הלכ' כרבי שאם רבי לחומרא ודאי צריך לומר הלכה כרבי אף שהוא יחיד נגד רבים ולהחמיר בעירובין אפ"ה פוסק כרבי ואם רבי לקולא ג"כ הוצרך לומר הלכ' כרבי דאף דקיי"ל הלכה כמקיל בעירובין הי' מקום לומר דה"מ יחיד נגד יחיד או רבים נגד רבים אבל יחיד נגד רבים אין הלכ' כדברי היחיד והוצרך שמואל לומר הלכ' כרבי ולהכי נקט בעל הבעיא דבריו לשמואל:

ועכשיו בחזרי על מס' ביצה כמה פעמים עם התלמיד' אמרתי ליישב ע"פי מ"ש לעיל דרבי אסר עירובי תחומין אפי' בחמישי בשבת להתנות ולפי"ז אמינא דרבי מחמיר מצד אחד דת"ק לא קאמר אלא י"ט שחל בע"ש משמע אבל בחמישי מותר אפי' תחומין ורבי אף שהוא מקיל בחצרות אפי' בע"ש אבל מחמיר הוא בתחומין בחמישי בשבת ולא עוד אלא שיש בידינו לומר דרבי רק לחומרא פליג ולא לקולא כלל לפי שת"ק אמר י"ט שחל בע"ש וכו' משמע דוקא בע"ש אבל בחמישי בשבת הכל מותר שת"ק אינו מחלק בין תחומין לחצירות ובא רבי לחלוק רק על הדיוק שדייקינן. מדברי ת"ק דבחמישי מערבין ובא רבי לומר מערבין ע"ח אבל לא ע"ת והכל בחמישי בשבת אבל בע"ש מודה לת"ק שאין מערבין לא ע"ת ולא ע"ח נמצא רבי מחמיר ות"ק מקיל אלא שפירוש זה לא יתכן שהרי חזינן סיום דברי רבי מפני שאתה וכו' ואי אתה אוסרו בדבר המותר ואמנם לפי"ז נוכל לומר דמה ששלח ר"א לגולה לא כשאתם שונין וכו' אלא רבי אוסר וחכמים מתירין לא בא להפוך הברייתא דברי רבי לת"ק ודברי ת"ק לרבי אלא מניח דברי ת"ק ודברי רבי כמות שהן בברייתא אלא שאינו שונה הך' סיומא מפני שאתה וכו' והוא מפרש כמו שפירשתי שרבי על הדיוקא לחוד חולק ולאסו ע"ת אפי' בחמישי אבל בע"ש הכל אסו' כדברי ת"ק ומה ששלח לא כשאתם שונין הכוונה שאתם שונין הסיום מפני שאתה וכו' ומתוך כך ההכרח לפרש דרבי על פשטן של דברי הת"ק חולק לא על הדיוק אבל ר"א אינו שונה הך סיום ומפרש מחלוקת רבי לחומרא ולכן מספקא לי' במה דאמ' שמואל הלכה כרבי אם לקולא וגם הוא מפרש פלוגתא דרבי על פשטן של דברי ת"ק ומתיר ע"ח אפי' בע"ש או לחומרא ורבי על הדיוק פליג לאסור ע"ת אפי' בחמישי בשבת אבל בדברי רב ליכא ספיקא כלל דממ"נ כפשטן של דברי ת"ק ודאי פוסק דאם רבי בזה חולק הרי רב אומ' הלכ' כת"ק ואם רבי רק על הדיוק חולק ואוסר ע"ת אפי' בחמישי ובששי לא נחלק כלל ואם גם לרב הלכה כת"ק בכל דבריו שמה שמתיר בחמישי אפילו תחומין הרי לקמן דף י"ז ע"א אמר רב מניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו ומתנה ואם מה שאוסר ע"ח בע"ש הרי גם בזה גם רבי מודה שאסור וליכא בדברי רב שום ספק ועיין בדברינו בדף י"ז ע"א בדברי התוס' בד"ה מ"ט:

רש"י ד"ה עד תחום שבת וכו' ולא עלו על לבו לזכרון מתוך דברי רש"י הללו משמע שאם המניח אמר שכוון גם עליהם מהני ואמנם הר"ן כתב שאם הם חוץ לתחום אפשר אפי' במפרש ומתנ' לא מהני שאין סברא שיערב אחד על כל העולם וה"המ בשם הרשב"א כתב שאם יכול לבוא ע"י עירוב מהני במפרש עליו אבל מן הסתם אין דעתו עליו ואומר אני מתוך לשון רש"י נראה שהטעם שאינו מעלה אותן על לבו היינו שסובר אולי לא יערבו ואינם יכולים לבוא לכאן ולמי שאינו יכול לבוא לכאן ודאי לא מהני העירוב ולפי זה מי שרגיל לערב תמיד ע"ת לכאן בכל י"ט והמניח יודע בזה שתמיד דרכו להניח ע"ת לכאן אז גם מן הסתם יכול לסמוך עליו ודינו כאותן שבכאן תוך התחום. ומה שרצונינו בזה יבואר בסמוך:

בד"ה לשנה וכו' ור"ה היה שאינו יכול להניח ולהתנות כבר דשו בה קמאי ועיין מהרש"א ועיין בר"ן והנלע"ד בכוונת רש"י דיש לתמוה למה היה האי סמיא עציב בפעם השני כיון שכבר שמע בשנה העברה שאמר לו שמואל סמוך אדידי ולומר שבשנה העברה היה דירתו של האי סמיא תוך התחום ועתה בשנה זו נעתק והיתה דירתו ת"ל אלא שבא כאן ע"י שהניח עירובי תחומין שתי תשובות בדבר חדא כאן שהאי סמיא הוה