צאינה וראינה, אמור

שלמה המלך אומר: "שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים" (משלי כ״ד:כ״ו). החכם מדבר דברים טובים ומתוקים, שהשומעים מחבבים. הם ישמחו לנשק אותו עצמו, ושפתיהם ישקו כשהוא מדבר יפה. הפסוק מלמד אותנו גם על הצדיק שראוי למות בנשיקה מאת הקב"ה, כמו שמתו משה ואהרן, בהם נכתב: "על פי ה'" (במדבר ל״ג:לח; דברים ל״ד:ה). כלומר, הם מתו מיתת נשיקה; נפשם עזבה אותם. מרים גם מתה באותה דרך, אבל התורה נמנעת לכתוב בפירוש "על פי ה'" לגבי מותה של מרים, מפני היותה אישה, ואין נאות לכתוב שמתה בנשיקה מאת הקב"ה. אברהם, יצחק ויעקב גם מתו באותה דרך. רבי יהודה הנשיא, התנא בתלמוד, גם מת בדרך זו. כלומר, הם כולם מתו שלא על ידי מלאך המוות. רבי יהודה הנשיא היה צדיק גדול; ולא היה לו תענוג מן העולם הזה. הירושלמי כותב: כאשר מת רבי יהודה הנשיא, רבי ינאי הכריז, אין כהונה היום. כלומר, הכוהנים יכולים לבוא במגע עם רבי יהודה הנשיא, מכיוון שהוא אינו טמא כגופות מתים אחרים, משום שמת על ידי הקב"ה עצמו. הכוהנים התעסקו בקבורתו. אולם, הכוהנים לא יכולים לבוא במגע עם גופות שאר המתים. לכן הפסוק אומר כאן —

אֱמֹר אֶל־הַכֹּהֲנִים . צוה לכהנים שלא יגעו במת. אפילו בני הכהנים, כשהם עדיין קטנים, לא יגעו במת. ניתן להקשות: רבי ינאי התיר לכהנים לגעת ברבי יהודה הנשיא לאחר פטירתו. ואילו במדרש הזוהר נזכר כי מיד לאחר המוות, כאשר רוחות הטומאה מבחינות כי נשמת האדם עלתה לשמים ובאה לגן עדן, רוחות הטומאה נמשכות אל הגוף. הן סבורות כי גם הן תוכלנה לבוא לשמים כאשר הן מתאחדות עם גוף המת. לכן גוף המת טמא, בגלל רוחות הטומאה. מדרש זה מסביר את הקושי: מדוע כאשר גוי או בעל חי מתים וגופתם מוטלת בבית, כהן מותר להיכנס לאותו הבית, ואילו כאשר יהודי מוטל מת בבית, אסור הכהן להיכנס לאותו הבית, משום שיש שם מת? ההסבר לכך הוא שרוחות הטומאה מבקשות להתחבר דווקא אל גופו של היהודי שנשמתו עולה לשמים. אך הן אינן מתחברות אל גוף של גוי או של בהמה. ניתן אם כן לשאול, מאחר ורוחות הטומאה נמשכות אל גוף שנשמתו עולה לשמים, ונשמתו של רבי יהודה הנשיא וודאי עלתה לשמים, למה אומר הירושלמי שרבי ינאי התיר לכוהנים לבוא במגע עם הגוף של רבי יהודה הנשיא ולקברו? רוחות הטומאה וודאי נמשכו לגופו של רבי יהודה הנשיא ומטמאות אותו! ההסבר הוא שרבי יהודה הנשיא מכונה "רבי" בתלמוד מפני שלימד תורה לכל ישראל, ולכן קראו לו כולם "רבי". וכאשר מת, מאחר שלימד את כלל ישראל תורה והם תמיד עוסקים בתורה שלמדו ממנו, בזכות זאת, השפתיים של רבי יהודה הנשיא מדברות בקבר, כפי שכתוב: "אָגוּרָה בְאׇהׇלְךָ עוֹלָמִים" (תהילים ס״א:ה), ושואל התלמוד: איך אפשר שדוד המלך יחיה בשני העולמות בבת אחת? ההסבר הוא שדוד ביקש שהבריות יזכירו תורה בשמי אחרי מותי ואז אני כביכול חי בשני עולמות, מפני ששפתי משוחחות בקבר כאשר אנשים מזכירים דברי תורה בשמי גם אחר מותי, כפי שכתוב: "דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים" (שיר השירים ז׳:י). כלומר, שפתי החכמים מדברות בקבר. זה מסביר את השאלה כיצד רבי ינאי יכול להכריז שרבי יהודה הנשיא אינו טמא: מאחר ורוחות הטומאה רואות ששפתי רבי יהודה הנשיא משוחחות בקבר, הן חושבות שכיוון שרבי יהודה מדבר בפיו, הנשמה עדיין נמצאת בו, מאחר והנשמה היא זו המדברת אצל האדם. לכן רוחות הטומאה אינן מתחברות עם רבי יהודה הנשיא. הן חושבות שהוא עדיין לומד תורה.

הפסוק אומר פעמיים, אֱמֹר אֶל־הַכֹּהֲנִים וְאָמַרְתָּ . כאשר אין אדם אחר שיקבור את המת, הכהן חייב ללכת ולקבור אותו. [בני אהרן.] כהן זכר אסור לגעת במת. בעוד בת כהן יכולה לגעת בו. משום שהנשים הביאו את המיתה לעולם, לכן ראוי כי אישה תסייע לקבור את המתים, גם בנות הכהנים. הציווי לכהנים כתוב בסמוך לציווי על הכישוף, לעיל בפרשת קדושים. זה מלמד אותנו שבני ישראל לא ישאלו על העתידות דרך כישוף. יש להם כהנים שיודיעו להם את מה שהם צריכים.

כִּי אִם־לִשְׁאֵרוֹ (ויקרא כ"א:ב'). כהן מותר להיטמא בשביל אשתו. הוא יכול לקבור אותה, ובאופן דומה, כהן יכול לטמא בשביל אמו ואביו, בנו ובתו, אחיו ואחותו שלא נישאה. הכהן יכול להיטמא בשביל קרוביו, אך לא ייכנס לבית הקברות בין הקברים לאחר שקבר את אביו ורוצה לבקר את הקבר. אך כאשר כהן נושא את המיטה לקבר, מותר לעבור בין הקברים. כמו כן, כהן יכול לשהות בבית בו מוטלים קרוביו המתים. בחיי ותולדות יצחק מעלים שאלה: לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו (ויקרא כ"א:ב'). הוא יכול להיטמא בשביל אמו ואביו. למה הזכיר הפסוק את האם קודם לאב? רבי אברהם [אבן עזרא] אומר מפני שלרוב, נשים מקדימות למות לפני הגברים. לכן הזכיר קודם את האם בקשר למוות, מאחר והאם מתה ראשונה. אך ניתן לשאול שאלה. מדוע הזכירה התורה את האב קודם לאם בקשר לכהן גדול, שלא יטמא להם? לכהן הגדול אסור להיטמא אפילו לאמו ולאביו. ההסבר הוא שהתורה מזכירה קודם את האם בקשר לכהן רגיל. כלומר, לאמו בוודאות הוא יכול לטמא, מאחר ויש ודאות גבוהה לכך שהיא ילדה לו. אך לגבי אביו, אין בידינו ראיות שהוא אכן אביו האמיתי, למרות זאת מותר לו להיטמא בשביל אביו. לכן נזכרה האם קודם; כי פשיטא שיכול לטמא לה. לעומת זאת בקשר לכהן גדול, התורה מזכירה קודם את האב. כלומר, פשיטא שלא יטמא הכהן גדול לאביו, מאחר ואין לנו וודאות שהוא אכן אביו. אך לאמו של הכהן הגדול היה מקום לחשוב שיטמא לה, מאחר ואנחנו יודעים בוודאות שהיא אמו. לכן התורה מצווה שאפילו לאמך לא תטמא.