טוב הלבנון, שער ראשון - שער ייחוד ב

אשר שבה אצלם חזרה המלה הזאת לשמש אצלם:

ממלות התימה כאשר יקרה להם דבר זר נפלא לטוב או לרע יאמרו שהוא ענין יחיד ומיוחד אין כמוהו בדרך גוזמא והפלגה:

ואינם מעלים על מחשבתם לחלק בין האחדות המדובר בדרך העברה ובין האחדות האמתית:

כי ענין היחוד ר"ל יחוד האל נגמר להם כאשר נגמרה מלתו. כלומר כמו שקל להוציא בפיהם מלת אחד כך נקל הבנת מה הוא היחוד והאחד:

ריקים מאמתתו שאינם מיחדים אותו באמת:

ומצפוניהם נעורים מענינו ריקים מהבנת מלת האחד. ונעורים הוא ג"כ מלשון רקות כמו וככה יהיה נעור ורק (נחמיה ה׳:י״ג):

ויספרו אותו במדות ר"ל בתארים גשמיים:

לא תאותנה לא תרצנה מלשון אך בזאת נאות לכם כלומר נרצה לכם:

הסגולה מאנשי היחוד בחירי האנשים מכל זולתם מלשון והייתם לי סגלה מכל העמים:

ענין הבורא והנברא ההבדל שבין הבורא לברואיו:

ומה שהוא מתבודד בו מתיחד בו:

או הפילוסוף המובהק שלם בחקירתו ותורתו:

שאינם מבינים נמצא מה שהוא קדמון:

אלא מורכב דברים נבראים:

שהוא מאמין במי שקבל מהם שאלוה אחד ואין שני. ומשים דבר זה להאמין בלבו:

ואיננו יודע להבין אמתת הענין ע"י ראיות ומופתים:

אשר בראש החבורה שמנהיגם הנה ודאי הסומא הנשען על הפקח א"א שיכול לכוין הילוכו ביושר גדול כמו הפקח עצמו מבלי שיטה מעט מעקבותיו. ואע"פ שאין זה נרגש בהסומא הראשון שסמוך לפקח אך אם ירבו הסומים הנמשכים אחר הפקח אם יטה כל אחד מעט יצטרפו הנטיות עד שאפשר שיכשל אחד מהם. גם יקרה לכולם המכשול ההוא לתעות מן הדרך הישר:

ואפשר שיפלו בבור או גומץ ר"ל לא בלבד שלא יוכלו להגיע בהילוכם אל מקום חפצם. אלא שאולי יפלו בבור או בגומץ והוא חפירה בקרקע מלשון חופר גומץ בו יפול (קהלת ח') מה שלא יוכלו לצאת עד אשר ימותו תחתם. עד שמה שהשתדלו ללכת הרע להם יותר ממה שהיו נמנעים מהלוך זה. והנמשל מבואר שמי שאינו יודע אמתת האמונה על צד העיון בעצמו רק הוא נשען על הקבלה איש מפי איש בדורות הרבה עד המקבל המבין משכלו. הנה ברוב הזמנים אפשר שנטה כל אחד מעט מן האמת עד שהיה לנטיה גדולה. ומה שזה מתעסק להבין ולעיין בדבר המקובל לו בפירוש כונתו וכסבור שילך בעקבותיו אדרבא אפשר שיפול בטעות גדול מה שימית נפשו בלי ספק ולא יוכל לצאת מטעותו לעולם. עד שאלו היה עוזב העיון בדבר המקובל ורק מקבלו על פשוטו כמה וכמה היה נוח לו ממה שגורם להשמיד עצמו ואת הנמשכים אחריו והסומכים על קבלתו:

דברי המשנים שני אלהות וכלשון הזה כתב המורה פרק ע"ה מחלק א'. ובס"א כתוב דברי המינים וטעותם והכל אחד. כי האיש שהיה שמו מאני ימ"ש היה טוען שיש ב' אלהות א' פועל רע ואחד פועל טוב ועל שמו נקראו הנמשכים אחר דעתו בשם מינים:

ודע מה שתשיב לאפיקורוס ומלת אפיקורוס הוא שם איש שהיה שמו אפיקורוס ימ"ש והיה מכחיש במציאות הש"י לגמרי וזכרו המורה בסוף חלק ראשון והנמשכים אחר דעתו נקראים אפיקורסים והושאל שם זה ג"כ למבזה ת"ח ולמגלה פנים בתורה שלא כהלכה וכיוצא בזה ממה שזכרו בהגדת חלק:

מבלי דעת ענין האחד האמת וכו' ר"ל אע"פ שיודע מצד הקבלה שאחדותו נבדלת מכל האחדות שיצוייר. עכ"ז אם אינו מבין זה היטב בשכלו ולומד הענין מצד החכמה אין אמונתו שלמה. אע"פ שנותן דעתו ולבו להבנת הדבר הנה מאחר שלא למד ההקדמות הצריכים לזה הוא דומה לפקח שהולך בדרך שזכר למעלה:

אשר שם מגמתו מגמתו שרשו גמה והוא שם נוכח ועומת כמו מגמת פניהם קדימה (חבקוק א׳:ט׳) וכמו הולך נכחו (ישעיה נז):

עמל הכסילים שם כסיל יונח על אדם שאפשר שישכיל בכחו אך שאינו חפץ ביגיעה ומבקש המנוחה. כמו לא יחפוץ כסיל בתבונה (משלי יח) וזה שאמר הכתוב עמל הכסילים. ר"ל העמל שהכסיל ירא ממנו ובוחר מנוחה לנפשו:

תיגענו אדרבא מיגע אותו יותר.

אשד לא ידע ללכת אל עיר וכמו שהמתעצל לידע הדרך על נכון בחשבו כי יכון אליו בלתי שידע היטב. הוא מתיגע יותר. שיביא את עצמו להיות תועה בדרך שלא יגיע לשום עיר: