תוספות הרא”ש על ברכות קנה

ועד, ובה"ג כתב דאין לומר ולוקח במשפט וכן רב אלפס לא כתבו בהלכותיו משום דאמרינן בשבת בפרק במה בהמה (דף נ"ה.] דיש מיתה בלא חטא ויש ייסורין בלא עון מיהו נראה שאין למוחקו בכך וכן עמא דבר

להיכן הוא חוזר. פרש"י דקאי לאחד דמפסיק לשנים, ורב אלפס פירש להיכן הוא חוזר אותו שאומר נברך שאכלנו משלו רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש ואומר נברך שאכלנו משלו פעם אחרת ורבנן אמרי למקום שפסק שאומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו וכן פסק בה"ג, וראיתי כתוב בשם רב האי שאחד המפסיק לשנים צריך [לחזור[ ולברך המוציא וכן כתב הראב"ד דכיון שהפסיק יצא מידי ברכה למפרע וצריך ליטול ידיו ולבצוע דהוה ליה כבני חבורה שעקרו רגליהם לצאת לקראת חתן [פסחים דף ק"א ע"ב] שצריך ברכה למפרע וכשחוזרין צריכין ברכה לכתחילה ועוד דכיון שהפסיק אכילתו בברכת המזון [ומיכל] וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ואיך יתכן שיאכל באמצע הברכה כי הזימון אחד מן הברכות ואיך יברך ברכה אחת ויאכל ואח"כ ישלים הברכות, ונ"ל דלישנא דמפסיק לשנים לא משמע כדבריהם כי לדבריהם אין כאן הפסק סעודה אלא סעודה אחרת ולא דמי לבני חבורה שעקרו רגליהם דהכא אינו זז ממקומו וגם אינו כמו היסח הדעת ולא דמי למיכל וברוכי בהדי הדדי שהרי אינו מברך אלא מפסיק סעודתו כדי שיזמנו עליו, וכן כתב בה"ג היכא דבעי למיפק חד מינייהו ובעו חברוהי למעבד ליה לפנים משורת הדין פוסקין סעודתייהו ומזמן עליהם עד הזן וגמר איהו ברכה כלה ונפק וחוזרין ואוכלין וגומרין סעודתן ומברכין וכן עמא דבר

ה"ג בזמן שהם שתי מטות גדול מיסב בראש ושני לו למעלה הימנו, דהיינו כלפי ראשו ולמטה מיקרי נגד מרגלותיו ובדברי רב ששת גרסי' גדול מיסב בראש ושני לו למטה הימנו

אין מכבדין בדרכים. וא"ת והא אמרינן בשבת בפ' במה בהמה [דף נ"א:] לוי ורב הונא בר חייא הוו קאזלי באורחא קדמיה חמריה דרב הונא לחמריה דלוי בעי וכו' אלמא משמע שצריך לכבד בדרכים, ואמרינן נמי פ' אמר להם הממונה [דף ל"ז.] וכן מצינו בשלשה מלאכים שבאו אצל אברהם מיכאל באמצע וגבריאל בימינו רפאל בשמאלו, וי"ל אם מתחלה נועדו ללכת יחדיו אז מכבדין אף בדרכים אבל אם לא נתחברו יחד אלא פגעו זה בזה ואירע להם דרך למקום אחד אין מכבדין

דף מ"ו ע"א ולא בידים מזוהמות. והא דאמרינן לעיל בזמן שהם חמשה מתחילין מן בגדול היינו מפני כבוד הברכה אבל לאחר שרחץ הגדול אחרים אינן צריכין לכבד זה את זה

אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום הבוצע. ותימא הא אמרינן בערבי פסחים גבי רב אשי דאיקלע למחוזא וכו' דחזייה לההוא סבא דגחין ושתי אלמא שמותר לשתות קודם המברך, וי"ל הי' מסרהב ומכין עצמו לשתות אבל לא שתה, ועוד יש לחלק בין המוציא לקידוש דאמרינן בפ' ראוהו ב"ד [דף כ"ט:] לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא א"כ אכל עמהם הילכך יש לו לטעום קודם אבל קידוש יכול להוציאו אע"פ שיצא כבר הילכך אין צריך תחלה לטעום, ירושלמי [פ' כיצד מברכין] אמר ר' אבא בשם רב המסובין אסורין לטעום [כלום[ עד שיטעום המברך ריב"ל אמר שותין אע"פ שלא שתה מה פליגי לא מה דמר רב כשהיו כולם זקוקים לככר אחד מה דמר ריב"ל כשהי' כל אחד כוסו בידו השתא ניחא דאותו סבא היה כוסו לפניו, ומהתם משמע שאין צריך המברך להטיל מכוסו לכוס כל אחד ובלבד שלא יהיו הכוסות שלהם פגומין אבל אם היו פגומין צריך לשפוך מכוס של ברכה לתוך כל כוס וכוס קודם שישתה המברך ואז לא ישתו קודם שישתה המברך וכן בהמוציא יכול כל אחד לטעום מככר שלו אם אינם זקוקים לככר אחד ובלבד שיהיה לכל אחד לחם משנה בשבת

כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה לפי שאז אינו נשמע יפה קריאת התיבה

ולא אמן יתומה. ירושלמי סוף פרק אלו דברים אי זו היא אמן יתומה א"ר אבא דין דיתיב למברכה [והוא ענה] ולא ידע למה הוא עונה, והא דאמרינן בפ' החליל [דף נ"א] גבי דיופלסטין של אלכסנדריא של מצרים החזן עומד על הבימה ומניף בסודרין בשעת גמר ברכה כדי שיענו אמן, התם היו יודעין סדר הברכות ועל איזה ברכה עונין אמן, אי נמי כבר התפללו ולא היו חייבין באותה ברכה

כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו. ובלבד שלא יאריך יותר מדאי כדאמרי' [לעיל[

אמר שמואל אלו מייתי לי ארדיליא וגוזליא וכו'. נראה דקיי"ל כשמואל דרב נמי לא פליג עליה הילכך שני בני אדם שאוכלין והביאו לפניהם מיני פירות מצטרף שלישי עמהם אבל אי אמרו הב לן ונברך כיון שהם הסיחו דעתם מלאכול אין שלישי מצטרף עמהם

ואת האכסניא דמאי. איכא דמוקי לה בירושלמי באכסנאי כותים ואין זה כפורע חובו מן הטבל, ואיכא דמוקי לה באכסנאי ישראל אפילו חברים כיון שאינם בביתם הוו כמו עניים

אמר רב הונא תנא ב"ש אומרים אין מאכילין את העניים דמאי. תימא מאי קמ"ל רב הונא וכי דברי ב"ש אתא לאשמועינן, וי"ל דהא קמ"ל דאי משכחת תנא דאמר אין מאכילין כב"ש ס"ל וכי האי