תוספות הרא”ש על ברכות קכט

ברכה שסיים אבל שיחזור לראש ב' ברכות אין ללמוד משם הילכך לא דמיא להך דהכא כלל, ור"י ראה לר"ת שחזר לאחר מודים בדבר שאם לא אמר אין מחזירין אותו ולא מסתבר כלל דכל היכא שאם עקר רגליו אינו חוזר לראש גם אם סיים הברכה אינו חוזר לעבודה. ואפשר שהוא היה מפרש אין מחזירין אותו אינו חייב לחזור אבל אם רצה יחזור. ומיהו גם זה יתכן אם סיום תפלתו שיכול לחזור [לראש, דלא גרע מתפלת נדבה אבל באמצע התפלה כיון דאינו מחוייב לחזור] נראה לי דהוי הפסק אם [הוא[ חוזר

ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים פר"ח דסברי רבנן דאם אמר בלשון תחנונים אפילו הוי עליו כמשאוי הויא תפלה מעליא דלא בעיא אלא לשון תחנונים לבד

זו תפלת הדרך. ולאו היינו תפלה קצרה דמתניתין דהתם מיירי במקום סכנה ומתפלל אותה במקום י"ח ברכות אבל הכא ביישוב איירי ובאדם שרוצה לצאת לדרך ואפילו התפלל י"ח ברכות צ"ל תפלה זאת

דף ל' ע"א רב חסדא אמר מעומד רב ששת אמר מהלך. פסק רב אלפס כרב חסדא דהא רב ששת נמי קאי ומצלי

מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה, מסקנא דמלתא אין תפלה קצרה אלא במקום סכנה והביננו בדרך שלא במקום סכנה והיא מעומד, אע"ג דאמרינן לקמן גבי השכים לצאת לדרך ר' שמעון בן אלעזר אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל ולא חייש לתפלה די"ח מעומד היינו טעמא כיון שהם י"ח ברכות היה צריך להתעכב בהם והיה לבו טרוד עליו מחמת העיכוב ולא יוכל לכוין אבל הביננו אין בו אריכות דברים כל כך ויוכל לכוין מעומד

היה רוכב על החמור וכו' היה יושב בספינה או באסדא. בירושלמי משמע כלשון שני של רש"י במתניתין דקאמר היא אסדא היא אסקריא של ספינה היא רפסודות [דכתיב] ונביאם לך רפסודות אל ים יפו, פסוק הוא גבי חירם בד"ה

הלכה כר'. שאינו צריך לירד למטה לפי שאין דעתו מיושבת עליו כשהוא מהלך בדרך ואפי' שלא במקום סכנה טורח הוא להתעכב מתפלל במהלך ואינו מחזיר פניו לירושלים כיון שרוכב על בהמתו והולך כדרכו, ולא כמו שפי' הר' יוסף דאיירי במקום סכנה

היה עומד בחוצה לארץ יכוין כנגד ארץ ישראל. ל"ג לבו דאפניו קאי כדקתני בסיפא היה עומד במזרח מחזיר פניו ה"ר יוסף

תל שכל פיות פונות לשם. זהו לבית קדשי הקדשים וכהך שמעתא קיי"ל ולא כי ההיא שמעתא דבבא בתרא פרק לא יחפור (דף כ"ה ע"ב] דפליגי אמוראי התם אי שכינה במזרח או במערב ומסקנא דהתם כשמעתין דהכא דא"ל ר' חנינא לרב אשי אתון דקיימיתו לצפונא דארעא דישראל אדרימו אדרומו, ומה שאנו מכוונין עכשיו למזרח לפי שאנו במערבה של ארץ ישראל

אבוה דשמואל ולוי כי הוו בעו למיפק לאורחא הוו מקדמי ומצלי. פרש"י קודם היום, ולא נהירא דזמן תפלה אינו אלא משיעלה עמוד השחר כמו תמיד הבוקר, ור"ח פי' מקדמי מעלות השחר דעיקר זמן תפלה היא מהנץ החמה אבל מבעוד לילה אין לו להקדים ולהתפלל, ופסק ר"ח כאבוה דשמואל ולוי דאפילו רב אשי דבסמוך לא פליג עלייהו אלא לא] חזינן לרבנן קשישי הוא דקאמר, והיינו טעמא דמהלך בדרך אינו יכול לכוין הילכך טוב יותר שיקדים ויתפלל מעומד אבל רב אשי היה מתפלל מיושב ומכוין ולכך לא היה רוצה להקדים ובה"ג פוסק כרשב"א

מר סבר מסמך גאולה לתפלה עדיף. אבל מעומד אינו צריך להתפלל כיון שהוא בדרך וה"ה שאינו צריך לכוין הרוחות כנגד ירושלם כדפי' לעיל

אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר. כיון שאינה תחנונים לפיכך לא קבעוה אלא בצבור

הלכה כר' יהודה שאמר משום ר' אלעזר בן עזריה. יש ספרים דגרסי ואין הלכה כר' יהודה שאמר משום רבי אלעזר ב"ע וכן פסק רבינו חננאל דהלכה כרבנן הילכך מצלינן תפלת מוסף בין ביחיד בין בצבור ולהכי מייתי נמי להא דר' אמי ור' אסי הכא (היכא) דלא הוו מצלי אלא ביני עמודא היכא דגרסי לאשמועינן דאפילו תפלת מוסף היו מתפללין ביחיד כרבנן

[ע"ב] אני ראיתי את ר' ינאי דצלי והדר צלי אמר ליה ר' ירמיה לר' זירא דילמא לא כיון דעתיה מעיקרא. מכאן משמע שמי שלא כיון דעתו לכל הפחות באבות שצריך לחזור ולהתפלל

טעה ולא התפלל של ר"ח ערבית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשחרית. ה"ה דהוה מצי למיתלי טעמא משום דאין מקדשין את החודש בלילה כדאיתא בסמוך אלא אגב אחריני נקטיה

כמה ישהה בין תפלה לתפלה. אדם שטעה ורוצה לחזור ולהתפלל. כדי שתתחונן דעתו עליו, ומפרש בירושלמי דהיינו כדי הילוך ד' אמות

אין מקדשין את החודש בלילה. וא"ת ליל שלשים