תוספתא כפשוטה על תרומות ח:יז

42. היו לפניו שתי קדרות וכו'. הלכות דומות נשנו לעיל פ"ו סהי"א ואילך. ועיין במשנת ידים פ"ב מ"ד ומקואות פ"ב מ"ג. ונ"ל ברור שההבדל הוא בזה שלעיל פ"ו דברנו בנפל מין במינו, קופה בקופה, אבל כאן הוא ההמשך מההלכה שלעיל: בנותן טעם. ולפיכך תפסו כאן מדוכות שנפלו (או שנתן מהן) לתוך קדרה, כלומר, תבלין לקדרה שאוסרין בנותן טעם. 62 ועיין בס' התרומה ה' איסור והיתר סוף סי' מ"ט, בתוספ' זבחים ע"ט א' ד"ה אמור וחולין צ"ט א' ד"ה רבא ומ"ש בבאור הגר"א או"ח סי' תנ"ג אות ב', ויו"ד סי' קי"א אות י"ב.

44. הריני או' לתוך של חולין נתן. כ"ה הגירסא בכל הנוסחאות. וכל המפרשים הגיהו (ע"פ משנתנו פ"ז מ"ה, ולעיל פ"ו סהי"א): לתוך של תרומה נתן. ברם אין ספק שגירסתנו נכונה, שהרי כאן ידוע שנתן תבלין של תרומה לתוך אחת מן הקדרות, ואם נתן לתוך חולין, טעמם ניכר בהם. ואפילו אם אין כאן כהן שיטעום את הקדרה, והתבשיל יתקלקל עד שימצא כהן לטעום אותו, מ"מ אסור לישראל לאוכלו, שאין אנו תולין בהיתר אלא דווקא בדבר שאינו מתברר מיד כשאוכלו, אבל כיצד אפשר להתיר משום תולין, ובטעימה ראשונה יתברר שהאיסור נפל לתוכו. ונמצא שהספק כאן בקדירה של חולין גרידא אם יש בה טעם של תבלין או לא. ולפיכך אין כאן תולין. ועיין מ"ש לעיל שו' 42.

44-45. היו לפניו שתי מדוכות וכו'. כלומר, וכאן כבר אי אפשר לברר את טעם האיסור, שהרי בוודאי נתן את התבלין, אלא שהספק הוא אם מתרומה נתן או מחולין נתן, ואנו חוזרים לדין של תולין, כיוון שתרומת תבלין היא דרבנן. ועיין להלן.

45. ולפניו קדרה אחת של חולין וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע: ולפניו שתי קדירות, אחת של תרומה ואחת של חולין וכו'. ולפי גירסא זו הפירוש הוא שיש כאן ספק ספיקא, שמא נטל מתוך מדוכה של חולין, ואפילו אם נטל מתוך התרומה שמא נתן לתוך של תרומה. וממילא מותר לו לטעום מחמת ספק ספיקא, ואפילו אם ירגיש טעם תבלין בתוך הקדרה ויתברר שבוודאי נתן לתוך של חולין, הרי אפשר שמא נטל ממדוכה של חולין, ולפיכך אנו חוזרים לדינא של תולין. ובבבא שלהלן משמיע לנו, שאעפ"י שבוודאי נתן תבלין לתוך של חולין, מ"מ מותר מפני שאנו תולין שנתן חולין לתוך חולין ותרומה לתוך תרומה, כדין מין במינו שנשנה לעיל פ"ו הי"ח. ודע שיש הבדל לדינא בין שתי הגירסאות. כי לפי גירסת כי"ו וד יוצא שאעפ"י שאין לפנינו אלא קדירה אחת של חולין, והספק הוא אם נתן היתר או איסור דרבנן 63 עיין בבלי פסחים מ"ד א', נזיר ל"ו ב'. לתוכה, אנו תולים שנתן היתר לתוכה. אבל לפי גירסת כי"ע הרי יש לפניו שתי קדירות של איסור והיתר, ויש כאן ספק ספיקא (לכל הפחות להתחלת האכילה, עיין מ"ש לעיל) שמא נטל מתוך ההיתר, ואפילו תימר שנטל מתוך האיסור הרי אפשר לתלות שמא נתן לתוך האיסור. והנה בתוה"ב להרשב"א (בית ד' ש"ב, קי"ג סע"א) מעתיק: "ושנינו בתוספת תרומות פרק הזורע פשתן של תרומה, היו לפניו שתי מדוכות אחת של חולין ואחת של תרומה ונתן מאחת מהן ואין ידוע מאיזה מהן נתן הריני או' משל חולין נתן, אלמא לעולם תולין להקל בשל דבריהם". והרשב"א קיצר בהעתקתו, אבל מוכח מתוך דבריו שאפילו אם היתה לפניו רק קדירה אחת של היתר אנו תולין שנתן היתר לתוכה. ובמאירי חולין (צ"ט ב', עמ' ר"ב) העתיק את התוספתא כגירסת הרשב"א, וברור שהעתיקה מתוה"ב הנ"ל (עיין להלן). ובבבלי פסחים ט' ב': תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל, ולא ידעינן אי מצה שקל אי חמץ שקל, היינו תשע חנויות, כלומר, ואזלינן לחומרא. ופירשו בתוספות שם ד"ה היינו שהספק הוא על הפת עצמו אם הוא חמץ או מצה, אבל בדיקה אינו צריך, ואזלינן לקולא. ובבעה"מ (על הרי"ף פ"א סי' תש"ה) פירש שהשאלה היא אם צריך ביטול. ועיין בהשגות פ"ב מה' חמץ ומצה ה"י. אבל רש"י והר"מ (שם) פירשוה לעניין בדיקה. ועיין בהשגות הראב"ד על בעה"מ וברא"ה שהביא הרב המגיד על הר"מ הנ"ל. ברם במאירי שם (ט' סע"ב, 19 ע"א): וגדולי המפרשים (כלומר, הראב"ד בפירושו) כתבו וכו' שני ציבורין, אחד של מצה ואחד של חמץ, ובית בדוק, ולא נודע איזו נכנסה לבית זה, בזו, הואיל ואין כאן שאינו בדוק לתלות בו, צריך בדיקה [ועיין הסגלה חל״ח עמ׳ 15.]. ויש מקילין אף בזו, ואין נראה כן, שכל שאין בה לתלות על דמיון קופות של תרומות, אינו כודאי וכו', ולעניין תרומה מצינו בדוגמת הראשונה וכו', אבל דוגמת השניה, ר"ל בקופה אחת של חולין ושתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלה אחת מהן לתוך הקופה, 64 כלומר, בדיוק הבבא שלפנינו לפי גירסת כי"ו וד. אם נאמר בה שזו של חולין היתה לא מצינו, אלא שאפשר לדון בה כן. ואף אנו כתבנו דוגמתה בעניין איסור והיתר בפרק גיד הנשה, 65 הדוגמא היא (שם ר"ב ע"א): לא היתה שם אלא קדרה אחת והיא של היתר, והיו שתי חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר, ונפלה חתיכה אחת לתוך הקדירה, ולא נודע איזו חתיכה, בשל סופרים אני אומר של היתר היתה. ודוגמא זו לקוחה מתוה"ב הקצר להרשב"א בית ד' ריש ש"ב. אלא שמכל מקום דעת גדולי המפרשים היתה שמאחר שמצאו דוגמת הראשונה בתרומות ולא מצאו שם דוגמת השניה הקלו בראשונה והחמירו בשניה. הרי לך קרוב לוודאי שהראב"ד גרס כאן כגי' כי"ע, 66 עיין מ"ש לעיל פ"ז שו' 3 ולהלן שביעית פ"ה סוף שו' 9. ולפיכך אמר שלא מצאנו דוגמתה בתרומות. 67 ואשר למאירי עצמו, הרי בחולין הנ"ל לא העתיק מן התוספתא עצמה אלא מן הרשב"א (עיין מ"ש לעיל), והרי מתוך דברי הרשב"א ברור שהיתה לפניו גי' כי"ו וד, עיין מ"ש לעיל ד"ה והנה.