תוספתא כפשוטה על תרומות ח:טו

כלים שסכן בשמן טמא וכו'. ערלה פ"ב מי"ג. ונראה בפירושה שהיו נוהגים לסוך בשמן את כלי העור כדי לרככם, והיו סכים אותם מצד אחד עד כדי שיבלעו את השמן ויפלטו אותו מצד שני. 57 עיין מ"ש להלן סוף שו' 38 בשם הירושלמי. ואח"כ היו מנגבים אותם ומטבילים אותם ומשתמשים בהם בטהרה. ומובן הדבר, שהיו מעדיפים לסוך בשמן טמא שאינו ראוי לאכילה לאוכלי חולין בטהרה, אלא שהיו חוששים שמא יפלוט אח"כ את השמן ויטמא את הכלי. ולפיכך נחלקו ר"א וחכמים כיצד יעשה שיוכל להשתמש אף בשמן טמא שיש לו.

36. שר' אליעזר או' יהא אדן סך וכו'. כ"ה ("יהא") בכל הנוסחאות (ועל הכתיב אדן במקום אדם, עיין מ"ש בריש ברכות). אבל בר"ש ערלה פ"ב מי"ג מעתיק את כל הבבא, וגורס כאן: שהיה ר' אליעזר אומר לא יהא אדם סך וכו'. ועל פיו פירש וניסח הרש"ס בפירושו לירוש' ערלה, נ' סע"א. ונראה שסופרים ת"ח תיקנו את הגירסא בר"ש, והנכון כבכל הנוסחאות שלפנינו. ור' אליעזר מלמדנו כיצד יוכל להשתמש בשמן טמא לסיכת עור, ומייעץ שיסוך מקודם בקצת שמן טמא, ואח"כ סך בשמן טהור עד שהשמן יוצא מצד השני, ונמצא הטהור מוציא את הטמא, ומנגבו וטובלו ומשתמש בו. ועיין להלן.

38. וחכמים או' יהא אדם וכו'. וכ"ה בכל הנוסחאות, ואף כאן בר"ש הנ"ל: לא יהא אדם וכו', והנכון כלפנינו ופירושו כלעיל, שהחכמים מייעצים לסוך מקודם את העור בשמן טהור עד שמשביעו, ואח"כ סך בשמן טמא, והטמא הוא הוא שיוצא מצד השני, מפני שאין לו כבר מקום בעור, ששבע מבליעת השמן הטהור. וממילא מנגבו וטובלו והוא טהור. ועיין בס' משנה אחרונה מכשירין ספ"ד ד"ה ורבו המשקין היוצאין. ובירושלמי (ערלה פ"ב ה"ח, ס"ב ע"ג): מה טעמא דר' ליעזר הראשון מוציא את האחרון. 58 וכ"ה בר"ש הנ"ל. וכן היתה הגירסא לפני הריבמ"ץ שם. וכן כנראה גרס אף הר"מ בפיה"מ, ולפיכך נדחק לפרש שלר' אליעזר שניהם יוצאים, עיי"ש. והסוגיא מתפרשת בדוחק רב. ומכיוון שאין דרך הירושלמי לתת טעם לתנא אחד בשעה שדברי שניהם שקולים, הרי קרובה מאד הגהת הגר"א, בירושלמי: מה טעמא דר' ליעזר [האחרון מוציא את הראשון. מה טעמא דרבנין] הראשון מוציא את האחרון. והשמטות כאלה מצויות בירושלמי. 59 ואח"כ צריך להגיה בירושלמי שם: כמה דר' יודה אמר האחרון מוציא את הראשון כן ר' ליעזר אומר אוף הכא האחרון מוציא את הראשון, כהגהת הגר"א. ולפנינו הגירסא להפך. וממשיך הירושלמי: עד כדון בשסך מיכן ומצא בצד השני, סך מיכן ומצא מיכן, מה אמר בה ר' ליעזר? והבינו בירושלמי שדברי ר' אליעזר וחכמים הם בסך מיכן ומצא מצד השני, כמו שבארנו לעיל שו' 34 ד"ה כלים.

39. שסכן שמן טמא ונגבו וכו'. כ"ה בר"ש. ובד: ונגבם, ובכי"ע: וניגבו, ובכי"ו בט"ס: ונגנבו וכו'.

39-40. משתמש בהן בטהרה, כלומר, אם מטבילם, ואין השמן הבלוע מטמא אותם מפני שהוא בטל על גבי הכלי, עיין להלן כלים ב"ק ספ"ו ומ"ש בתס"ר ח"ג עמ' 23. ועיין בהשגות הראב"ד פ"כ מה' טומאת מת ה"ה. ועיין בפיה"מ להר"מ ערלה פ"ב מי"ג, וכנראה פירש אף כאן בכלי אבנים שאינם מקבלים טומאה ואינם צריכים טבילה.

40. ויצאו מהן משקין, טמאין. כלומר, לכ"ע, שהרי אין כאן אלא משקה טמא בלבד. ואם בכלי אבנים עסיקינן (עיין לעיל) פירושו שהמשקין טמאין, ואסור להשתמש בכלים עד שינגבו. וכבר העיר בח"ד שלא מצא בר"מ הלכה זו וכן ההלכה שבמשנת ערלה הנ"ל.