תוספתא כפשוטה על תרומות ז:יח

75. אין מערבין תלויות זו בזו. בכי"ע: אין מערבין תרומות תלויות זו בזו. ובד בטעות: אין מערבין תרומות טהורות תלויות וכו'. ובבא זו נסמכת למשנתנו פ"ח מ"ח, והיא ככולי עלמא, שהרי בתלויות יש להסתפק שמא אחת מהן טהורה והשניה טמאה, ונמצא מטמאה בידים. 126 ועיין בפי' הר"ש למשנתנו שם, ולפי פירושו בוודאי אסור לערב, שהרי ממ"נ יש שם אחת טהורה ואחת טמאה, אלא שפירושו במשנה אינו מוסכם, עיין ר"מ ספי"ד מה' אבות הטומאה. והר"מ לא הביא הלכה זו, מפני שפסק (פי"ב מה' תרומות ה"ג) כר"ג שלא יחדש בה דבר בתלויה, וממילא אם מערב תלויה עם תלויה אחרת אין לך חידוש גדול מזה, שהרי אפשר שהאחרת טמאה.

75-76. אבל מערבין תרומה שניטמאת בולד הטומאה וכו'. עיין פסחים פ"א מ"ו. ונחלקו בר קפרא ור' יוחנן בירושלמי 127 בפסחים שם, ועיין גם מע"ש פ"ג ה"ח, נ"ד ע"ב: שקלים פ"ח ה"ה, נ"א ע"ב. ובבבלי (פסחים ט"ו א', ב') בפירוש ולד הטומאה. אחד מהם מפרש ולד הטומאה, טומאה דרבנן (כגון טומאת משקין וכדומה), ומותר לשרוף טומאה דרבנן עם טומאה דאורייתא אעפ"י שעכשיו מגלגל עליה טומאה דאורייתא. וחד מפרש שולד הטומאה הוא שלישי שנגע בשני, וכשמערבו עם ראשון ע"מ לשורפו נעשה שני, ומוסיף לו טומאה על טומאתו. וטעם ההיתר הוא, מפני שסוף כל סוף היא עומדת לשריפה מחמת טומאה שבה, ואין אתה מצווה מלהוסיף לה טומאה. ועיין להלן פסחים פ"א ה"ו ומש"ש.

77. אם אמ' על תלוייה טהורה היא הרי זו טהורה. בד: אם אמר תלויה וכו'. ובכי"ע: אמרו לו על תרומה תלויה שהיא טהורה וכו'. ולהלן טהרות פ"ח הי"ד: היה משתמש מן החבית בחזקת של חולין, ואח"כ נמצאת של תרומה הרי זו טהורה, ואסורה באכילה מפני שספק טבול יום. 128 עיין בבלי חגיגה כ' א' ומ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 87. אמרו לו על התלויה טהורה היא, הרי זו טהורה. ולפי גירסא זו פירושה שאם אמרו לו על תלויה שהיא טהורה, אעפ"י שאח"כ נתגלה שהיתה תלויה, והוא נשאל עליה מיד (עיין להלן) ונתברר שהיתה באמת טהורה, הרי זו טהורה, מפני שלא נפסלה בהיסח הדעת, הואיל והוא החזיקה בטהורה ולא בתלויה. ברם בר"ש (טהרות פ"ז מ"ח) מעתיק משם: אמרו לו על הטהורה תלויה היא הרי זו טמאה, ופירש: "תלויה היא, כלומר נולד לה ספק טומאה, ומתוך כך נתייאש ולא נזהר לשומרה, הרי זו טמאה. דכיון שהסיע לבו ממנה אפילו נודע אח"כ דמה שאמרו לו תלויה היא טהורה היתה, מכל מקום חשובה כטמאה, מחמת שהסיע דעתו ממנה". וכן בירושלמי: 129 כאן פ"ח ה"ט, מ"ו ע"א; ועיין במקבילה בפסחים פ"א ה"ח, כ"ח ע"א. דתני תלויה שאמר טהורה היא טמאה היא הרי זו טמאה. ופירש ר' יונה כאן, תלויה שנסתפק בה אם היא טהורה או טמאה ולא שאל עליה, הרי זו טמאה מפני היסח הדעת, ועיין להלן טהרות ספ"ה ומ"ש באו"ש ספי"ד מה' אבות הטומאות ומ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 69. ועיין להלן.

78. הריני מניחה עד שאשאל עליה הרי זו טמאה. וכ"ה בד ובכי"ע, ולהלן טהרות הנ"ל בד ובכי"ו. ברם בר"ש הנ"ל מעתיק משם: טהורה, וכ"ה בירושלמי הנ"ל (ובמקבילה שבפסחים). ונ"ל שאין להגיה את התוספתא ע"פ הירושלמי, והלכה זו תלויה במחלוקת ב"ש וב"ה בירושלמי נזיר (פ"ה רה"ד, נ"ד ע"א), ולב"ש כשעתיד לשאל (ולא שאל מיד) הרי הוא כמזלזל וכמסיח דעת, ולב"ה מכיון שעתיד לשאול אינו כמסיח דעת. והברייתא שלנו כאן היא כר' אליעזר השמותי (עיין להלן), והוא סובר כב"ש שאם הניחה עד שישאל עליה ולא נשאל מיד, 130 "להשאל" פירושו כאן להשאל לחכם על ההלכה אם היא טמאה או טהורה (עיין לעיל דמאי ספ"ב), או לברר בעדים אם נטמאה או לא, ואינו עניין לשאלה על הפרשת התרומה שתחזור לטבלה. ועיין מה שהאריך בזה במהרי"ט אלגזי פ"ה מבכורות סי' מ"ב (קרוב לסופו), קל"ט ע"א ואילך, ודבריו מיוסדים על ההנחה שבשאלה על בטול ההפרשה אנן קיימין כאן, עיי"ש. הרי הוא כמסיח דעתו ממנה והיא טמאה, והברייתא בירושלמי היא כב"ה. 131 ודווקא במקום שאפשר לברר צריך להשאל מיד לב"ש, אבל בזמן שאין מקום לשאלה מותר לו להניחה ולחכות עד שיבוא אליהו (עיין ירושלמי פסחים פ"ג ה"ו, ל' ע"ב, ובבלי שם י"ג א'), ואין כאן היסח הדעת, משום שב"ש ור' אליעזר סוברים שתלויה חייב בשמירתה, וכמ"ש בבבלי בכורות ל"ד א'. ועיין רש"י נדה ו' סע"ב.

78-79. נולד לככר ספק טומאה ובתוך ידו וכו'. נ"ל שהוי"ו של "ובתוך" הוא וי"ו הפירוש והנשוא, 132 עיין מבוא לנוה"מ להרי"ן אפשטין, עמ' 1077 ואילך. והכוונה שנולד לככר ספק טומאה והיא בתוך ידו או שנולד ספק טומאה על 133 כ"ה בכי"ע. ולפי הגירסא שלפנינו (וכ"ה בד) "שעל" פירושו, [בככר] שעל גבי השלחן. גבי השלחן, ובשניהם אינו מניח את הככר כמות שהיא, אלא מניחה במקום המוצנע, והברייתא כר' אליעזר במשנתנו (עיין מ"ש לעיל). ובבא זו נשנתה בדרך לא זו אף זו, ובנולד לככר ספק טומאה בתוך ידו, הרי פשיטא שצריך להניחה במקום המוצנע אפילו לרבן גמליאל, שהרי כשהיא בידו היא משומרת ואם יניחה במקום התורפה הרי הוא משנה בה. אלא שאפילו כשנולד לה ספק טומאה על גבי השלחן חייב להעבירה למקום המוצנע, וכר' אליעזר. וכן כנראה פירש הגר"א אלא שהגיה הרבה.