תוספתא כפשוטה על תרומות ז:טז

64. לגין שהניחו וכו'. ירושלמי פ"ח ה"ה, מ"ה ע"ד, ר"מ פי"א מה' רוצח הי"ג.

ובאלפסנה. בד חסרה מלה זו, 120 כ"ה דרך הסופרים להשמיט את המלים הזרות שפקפקו בקריאתן. והם רגילים להניח במקומן ריוח פנוי. עיין מ"ש בתס"ר ח"א סוף עמ' 212 וח"ד, עמ' 181. ובכי"ע: ובפלסגר. ובאגור להר"ש ג'מע עמ' 23: ובתוספתא תרומות פ"ט לגין שהניחו בשדה ובתיבה ובאלפסור הרי זה אסור. ובירושלמי ובר"מ הנ"ל: בשידה תיבה ומגדל. וברור שהמלה הזרה (שלא עמדתי על טיבה) היא מקורית, ועניינה כמו מגדל שבירושלמי. 121 ושמא צ"ל לפנינו: ובאלמפנה, והכוונה לעגלה מכוסה מכל הצדדים, λαμπήνη. והוא מתאים למגדל שעל יד שידה ותיבה, עיין להלן מע"ש פ"ה הי"א; גיטין פ"ב הי"א; ב"מ פ"ה הי"ג. ומגדל לעניין נסיעה גם להלן אהלות פי"ח ה"ה; ירוש' עירובין פ"א ה"א, כ' ע"ד; בבלי שם ל' ב'; חגיגה כ"ה א' וש"נ.

64-65. בדקן והניחן הרי זה מותר. כלומר, אם בדקן ולא מצא שם דבר, ואח"כ הניחן הרי זה מותר. ובפ"מ לפ"ח סה"ה: וכמה שיעור נקב. סיפא דהתוספתא דלעיל היא, בדקו לשידה תיבה ומגדל ואח"כ הניחו מותר. ומסיים שם ואם היה בהן נקב אסור. והנה סיום זה ליתא בתוספתא בשום נוסח, ולכאורה יש כאן ראיה מוכרחת שכת"י התוספתא שהיה לפני בעל פ"מ היו בו שינויים חשובים שאינם בכי"ו. ברם כל זמן שאין הרב מזכיר שהעתיק כן מתוספתא כת"י, עדיין יש מקום להסתפק שמא העתיק מן הזכרון, ונתחלף לו לשון הרמב"ם (פי"א מה' רוצה הי"ג) בתוספתא. 122 ואשר לר"מ עצמו הרי הכניס דברים הללו כחוליא המקשרת את ההלכות, עיי"ש.

65. לגין בתיקן וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע: ביתיקו וכו'. ובירושלמי: בתיקו מותר . ובר"מ הנ"ל: בתיק שלו וכו' הרי זה אסור. ופסק כתוספתא ולא כירושלמי. ואף כאן אנו חוששים שמא היה שפיפון בתיק ולא הרגיש בו.

65-66. נתנו בבור אפילו וכו'. כלומר, אפילו בדק מקודם ולא היה שם דבר, אסור, מפני שבעלי ארס יכולים לרדת לבור עמוק ולעלות משם, וכן לעלות למגדל גבוה (פתוח) ולרדת משם. ועיין לשון הר"מ הנ"ל, וסידר את הדברים שיהא מוכח מתוכם שבבור ובמגדל (פתוח) אפילו עמוק וגבוה כמה אין בדיקה מועילה. ובירושלמי ליתא הלכה זו.

67. אפי' מפוייח אפי' מסוייד וכו'. בד: אפילו מצויר מסוייד. ובכי"ע: אפילו מפויה ואפילו מסויד וכו'. ובר"מ הנ"ל: או בטרקלין מיופה ומסויד וכו'. ועיין להלן ב"ב ספ"ב ובבלי שם ס' ב', ופי' הרשב"ם שם: מפייחין. צורות של מיני צבעונים (ועיין בערוך ערך פח ד'). ומ"מ אסור, מפני שאפילו לאמן גדול קשה לצייר צורה שתפחיד את בעלי החיים. 123 באניקרוטה של פליניאוס (תולדות הטבע סל"ה פל"ו סי' ס"ו) מסופר שציפרים באו לנקר ענבים מצויירים, אבל מ"מ לא פחדו מן הילד (המצוייר) שנשא אותם. ובטריקלין אינה מועילה בדיקה, ואפילו היה כולו מסוייד בלי סדקים, מפני שניתנה רשות לארץ להבקע מפני הרחש ולא ניתנה רשות לכלי להבקע מפניו, ואפילו בדק בית שכולו שיש (אולומרמרון) אסור, כמפורש בירושלמי פ"ה סה"ה, מ"ה ע"ד. ועיין ח"ד. [ועיין בבלי ב״ב נ״ד א׳ וברשב״ם שם.]

67-68. מכסין ולא פוקקין ואם. וכ"ה בד. ובכי"ע: אם, וצ"ל: אס', כלומר, אסור. וכן בירושלמי: מכוסה ואינו פקוק אסור. ושמא צ"ל בתוספתא: מכוסין ולא פוקקין [אסור. פקוקין ולא מכוסין] אם היה וכו'. וכע"ז בירושלמי (עיין להלן). ובפי' הדברים נראה שתנא זה סובר שאם השרץ יכול להרים בראשו את הכיסוי ולשתות חוששים שמא שתה, וכשמשך את עצמו מן הכלי חזר הכיסוי למקומו, 124 וכמובן שבאיסורים אין אנו חוששים לזה, עיין במשנת פרה רפי"א, ואין למדין מצוות מניקורין, עיין בירוש' כאן פ"ח ה"ו, מ"ו ע"א, ומ"ש להלן שו' 73 ד"ה שמא. ולפיכך מצריך כיסוי פקוק שאין הרחש יכול להרים אותו. וכן מפורש בירושלמי: חד עובדא אתא קומי ר' בחד דחמתי' מגלי ומכסי. אמ' מפני רשע זה נקלקל את הכיסויין. ורבי חולק על הברייתא שלנו, וסובר שכיסוי גרידא מספיק. וכן כנראה פסק הר"מ שהשמיט הלכות הללו. ואם היה הכלי פקוק בפקק מחולחל ואינו מכוסה, יש לחשוש שמא עבר הנחש בין הפקק ופי הצלוחית, שהרי השפיפון דומה לשערה (ירושלמי כאן סה"ה, מ"ה סע"ד). ולפיכך הצריכו שיהא הפקק אפוץ ומהודק, עיין להלן.

68. היה פקק חץ בה וכו'. בד הסרות המלים "חץ בה". ובכי"ע: היה פקק חוצץ. אבל בפ"מ מעתיק בשם התוספתא כגי' כי"ו. ובירושלמי: פקוק ואינו מכוסה, אם היה פקקו חוץ מותר. כלומר, אם היה הפקק חוץ 125 כלומר, אוץ, אפוץ, עיין תוספ' מנחות ל"ו א' סד"ה משעת ומ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 64, וח"ד עמ' 32. ובמאירי חולין (ח' ב', עמ' 43), מנסח: אם היה פקקו מכסה את השפה מותר. ומהודק שאינו מתחלחל מותר. ובירושלמי שם נחלקו בשיעור ההידוק, חד אמר כדי שינטל בפקקו, וחרנה אמר כדי שלא יכנס לתוכו ראש הכרכר. ועיין מ"ש לעיל.

כמה יהא בנקב. נ"ל שזו היא שאלה כללית, כלומר, כמה יהא ברוחב הנקב שבכלי שיהא בו משום גילוי. ואעפ"י שבנקב פקוק צריך שלא יכנס בינו לבין הדופן ראש הכרכר (עיין מ"ש לעיל), זהו דוקא בנקב רחב אלא שהוא פקוק, והשפיפון יכול להכנס מצד אחד של הפקק ולצאת מצד השני, אבל אם הנקב עצמו קטן הוא מפחד להכנס, וחושש שמא לא יוכל לצאת כמבואר בירושלמי. ובפ"מ פירש אחרת, וכדבריו מבואר בר"מ פי"א מה' רוצח סהי"ג, עיין מ"ש לעיל שו' 64–65.

69. אצבע קטנה של קטן. בירושלמי הנ"ל סה"ה: ר' יעקב בר אחא ר' שמעון בר ווא בשם ר' יהושע בן לוי עד כדי שלא תיכנס ראש אצבע קטנה לתוכו של תינוק בן יומו. ונראה שעיקר החידוש של האמוראים הוא שקטן פירושו קטן בן יומו. וכן במשנת שבת פ"ח מ"א: שמן כדי לסוך אבר קטן. ובירושלמי שם (י"א רע"ב): ובלבד אבר קטן של קטן בן יומו. ועיין בבלי שם ע"ז ב' ובתוספתא שם פ"ט (כי"ע פ"ה) ה"י. ובר"מ פי"א מה' רוצח הנ"ל: אצבע קטנה של קטן. וסתם קטן בשיעורים הוא קטן בן יומו. וכדברי רבינו בפיה"מ כלים פכ"ז מ"ה: וחלוק של קטן. בגד ילד קטן בעת הולדו. ועיין בגליוני הש"ס לר' יוסף ענגיל שבת ע"ז ב'. ועיין בתיו"ט עדיות פ"ד מ"ו, במלא"ש שם, ובפי' מהר"ש סיריליאו לירוש' ברכות פ"ח ה"ג, ל"ב ע"ב, ד"ה היה שמן טמא.

70. זורק את הניקור וכו'. דברי ר"ש בן מנסיא לא מצאתי בשום מקום. ושמא צ"ל: [ביבש] זורק וכו'. עיין ריבמ"ץ ור"ש פ"ח מ"ו.

71. פטריות אסורות וכו'. בח"ד מפרש שכל פטריות אסורות מפני סכנת נפשות, וזה תמוה מאד, שהרי כמה פעמים מצינו שפטריות מאכל אדם הוא, ושמא הכונה היא לפטריות הגדלות בחביות (עיין בבלי שבת ק"ח רע"א), וחיישינן שמא ספגו מן המשקים המגולים.

נקר בתאנה ונעשית גרוגרת וכו'. וכן בר"מ פי"ב מה' רוצח סה"ג: תאנה נקורה שיבשה ונעשית גרוגרת ותמרה נקורה שיבשה שתיהן מותרות. ומלשון התוספתא משמע שאפילו נקר וודאי ונעשית גרוגרת מותרת, מפני שיש הוכחה שלא הטיל בה ארס (עיין ירושלמי פ"ג ה"א, מ"ב ע"א). ובירושלמי כאן (פ"ח רה"ה, מ"ה ע"ג): תאינים וענבים שניקרו אסור לשהותן, ואם שיהן וצמקו מאיליהן מותרות.