תוספתא כפשוטה על תרומות ה:ד

12-13. האומ' לשלוחו צא תרום בבינונית וכו'. בד ובכי"ע: צא תרום תורם בבינונית (בכי"ע בינונית) אחד מחמשים (בד בטעות: מששים). ולפני הר"ש פ"ד מ"ד חסרה כנראה בבא זו בתוספתא.

13. צא תרום אחד מחמשים. כ"ה בד, בכי"ע ובר"ש הנ"ל (ובכי"ו בטעות: מששים). ופירוש בח"ד שאמר לו בפירוש: תרום אחד מחמישים, מ"מ אם טעה והפריש אחת מארבעים או מששים תרומתו תרומה, וכפירוש הר"מ (בסתם), בעלי התוספ' והמאירי, עיין מ"ש להלן שו' 13–14 ולהלן הע' 11.

13-14. פחת עשרה או הוסיף עשרה וכו'. משנה פ"ד מ"ד. ופירשו בירושלמי 9 הפירוש הנכון בירושלמי הוא פירוש הגר"א, ועל פיו אנו מפרשים כאן. שפיחת עשירית התרומה (כלומר הפריש ט' עשיריות סאה על נ' סאין) או שהוסיף עשירית תרומה (כלומר, הפריש סאה ועשירית). ואמרו שם שאין לפרש שהכוונה היא שהשליח תרם אחד מארבעים או אחד מששים, שהרי לפ"ז נמצא שאין הפחת והתוספת שוות. כן, לדוגמא, אם הכרי הוא בן נ' סאין, על השליח לתרום סאה אחת (ששה קבים), ואם תרם אחד מארבעים, הרי תרם סאה וקב וחצי 10 סאה אחת על מ' סאין, וקב וחצי (ששה רבעים) על עשר סאין שהן ששים קב. והפסיד לבעה"ב קב וחצי (או ששת רבעים כלשון הירושלמי). ואם תרם אחד מששים של נ' סאין (שהן שלש מאות קבין), התרומה היא בת חמשת קבין, והרויח לבעה"ב קב (או ד' רבעין כלשון הירושלמי). נמצאת אומר, איפוא, שאם הפסיד לבעה"ב קב וחצי (שהפריש אחד מארבעים) תרומתו תרומה, אבל אם הרויח לו קצת יותר מקב (שהפריש מששים ואחד) אין תרומתו תרומה, אתמה. ודחו בירושלמי שאפשר לפרש שהכוונה היא שהשליח תרם אחד מארבעים או אחד מחמשים, ואעפ"י שאין ההפסד והריוח לבעה"ב שוים, מ"מ "כאן במתכוין לפחות כאן במתכוין להוסיף", כלומר, אם נתכוין לאמוד בעין יפה מרחיבים לו עד קב וחצי לטעותו, אבל אם נתכוין לאמוד בעין רעה ובקמצנות מצמצמים לו את טעותו לקב. ולפי דרכנו למדנו מן הירושלמי שפיחת עשרה אין כוונתו שאמד את דעת בעה"ב אם היא עין יפה או רעה, שהרי ההבדל בין עין בינונית לעין רעה הוא בחלק ששי מן התרומה (הבדל בין ששה קבים לחמשה קבים, עיין מ"ש לעיל), וההבדל בין עין בינונית לעין טובה הוא עוד יותר גדול (עיין מ"ש לעיל), וכיצד יכול היה הירושלמי לפרש בפירושו הראשון שהטעות היא בעשירית התרומה, ואם טעה יותר מכאן אין תרומתו תרומה. ובעל כרחנו אנו אומרים שהירושלמי פירש את משנתנו שהשליח כיון להפריש אחת מחמשים, אלא שבטעות עלה בידו פחות או יותר, ולפיכך רצו מקודם להגביל טעות זו באחת מעשרה מן האומדנא, אבל אם נתכוון להוסיף, כלומר אם בכוונה נטה ממדה בינונית, אין תרומתו תרומה כלל. וכן מוכח אף בבבלי כתובות צ"ט ב': ומנא תימרא דשאני שליח לבעל הבית? דתנן וכו' פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה, ואילו גבי בעל הבית תניא תרם ועלה בידו אפילו אחד מעשרים תרומתו תרומה. ולפי פירוש רוב המפרשים שפיחת עשרה וכו' כוונתו שהשליח טעה באומד דעתו של בעה"ב, ותרם בעין יפה או בעין רעה מדעת, הרי אין הנידון דומה כ"כ לראייה, שהשליח לא טעה כלל בהפרשה אלא שטעה בדעת בעה"ב, וכבר נתנו גבול בדעת בעה"ב שהיא בין אחת מארבעים ואחת מששים ולא יותר, מה שאין כן בבעה"ב עצמו שתרם הרי טעה בהפרשה עצמה. ובמשנתנו לא נזכרה כלל טעות השליח בהפרשה (לפי פירוש רוב הראשונים), אם נתכוין להפריש בבינונית. ולפיכך מסתבר שאף הבבלי פירש שהשליח נתכוין לבינונית, אלא שבטעות עלתה בידו אחת מארבעים או אחת מששים, 11 וזו היא כוונת התלמוד (כתובות שם ק' א' ובמקבילות) שתרומת השליח תרומה, מפני שיכול לומר לו בהכי אמדתיך. והיינו שאף התורם בבינונית יכול לתרום בעין יפה, והאומדנא שלו מתקרבת יותר לאחת מארבעים מאשר לאחת מחמשים, ויכול לתרום בעין רעה, כלומר שעינו צרה במה שהוא נותן, ונדמה לו תמיד שהוא נותן יותר מדאי, והאומדנא שלו מתקרבת יותר לאחת מששים מאשר לאחת מחמישים. והשליח יכול לומר לבעה"ב אמדתיך בעין יפה (או בעין רעה), ובעין כזאת נתכוונתי לתרום אחת מחמשים, ולפי כך נזדמנה לי טעותי. ועיין מ"ש הר"י אברמסקי כאן בחידושיו. ולפ"ז אפשר לפרש אף במשנתנו שהבבא "פיחת עשרה וכו' " עונה גם על הרישא, ביודע דעתו של בעה"ב, כמו שפירשנו בתוספתא שו' 13. ובזה יפה כח השליח מכח בעה"ב, עיין להלן שו' 17. אבל אם עלה בידו יותר (או פחות) מכאן אין תרומתו תרומה. נמצאנו למדים שפירוש הר"מ 12 בפיה"מ פ"ד מ"ד ובפ"ד מה' תרומות סה"ז, וכנוסח כמה דפוסים עתיקים, כתה"י וספרים מונחים. עיין במלא"ש למשנתנו הנ"ל ובמעשה רוקח במקומו ובמה"פ כאן פ"ד ה"ד סד"ה כאן. למשנה זו מקויים ע"י שני התלמודים. ועיין גם בתוספ' קידושין מ"א ב' ד"ה פיחת בשם י"מ ומאירי כתובות סוף עמ' 453 שפירשו בשיטת הר"מ.

14. ואם נתכוון להוסיף וכו'. כלומר, אם נתכוון לתרום אחת מארבעים ותשע וכו', וכמ"ש לעיל.