תוספתא כפשוטה על תרומות י:ד

סובין של חדשות וכו'. משנתנו פי"א מ"ה, והטעם הוא שבחטים חדשות אין הסובין יוצאין ידי אוכל. ועיין ר"מ הנ"ל ובמעשה רוקח שם.

11. עד מתי חדשות אסורות וכו'. ירושלמי פי"א ה"ד, מ"ז סע"ד. והר"מ (פי"א הנ"ל הי"ב) פסק כחכמים וכלשון התוספתא.

12. שלשים יום. ועל פיו פירש הרע"ב את משנתנו.

תלתן של תרומה וכו'. להלן מע"ש רפ"ב, ובריבמ"ץ, ר"ש (ושם בטעות: של טבל) ורא"ש מע"ש פ"ב מ"ג. ר"מ פי"א מה' תרומות ה"ט. ועיין מ"ש על תלתן לעיל פ"ה שו' 17.

שחפה בה בת כהן ראשה וכו'. הקדמונים היו נוהגים לשוף את הראש בתערובת קמח של תלתן, כדי להרחיק ממנו את הסובים. 22 באנגלית dandruffs. וכבר ציין ר"ע לעף בפלורה ח"ב, עמ' 477, לדברי פליניאוס (תולדות הטבע סכ"ד פק"כ סי' קפ"ח) הכותב שהיו משתמשים בקמח של תלתן עם יין ואשלג כדי להרחיק את הסובין -furfures- של הראש. ובספר אלמנצור ה' א' (לפי מלונו של בן יהודה ערך סב ב', עמ' 3900): מסובין שבראש הנלעזות פורפוריא, הסובין יוסרו כשתמיד תעבור תער בראש ובכל לילה למשוח בשמן.

12-13. אין בת ישראל רשיית לחוף אחריה. וכן פסק בר"מ הנ"ל. והטעם הוא מפני ששיירי התלתן הרי לא נתחללו. וכתב הר"מ שם: ומפני מה הותרו הכהנים לחוף שערן בתלתן של תרומה מפני שאינו ראוי למאכל אדם. ועיין בר"מ פ"ב ה"ה ופי"ב ה"ז. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 188.

13. אבל מעגנת שערה בשערה. וכ"ה להלן מע"ש. וכ"ה בד כאן ושם. וכ"ה בריבמ"ץ (מעגנות) וברא"ש הנ"ל. ובר"ש הנ"ל בטעות: מצננת (וצ"ל: מעגנת, כמו שמעתיק ברא"ש). ובר"מ הנ"ל בד' סונצינו: מעגנה. 23 בכת"י מצרי עתיק: מעגגה, וכ"ה בכת"י תימן אחד (418 EMC). וכן אפשר לקרוא אף בר"מ ד"ק. ובר"מ ד' רומי וכת"י תימן אחר (28 .S. A) מענגה (עיין גי' כי"ע). ובשני כתי"י על קלף: מעגלה. ובר"מ ד"ו רפ"ב ואילך: מעגלת. וכן תיקנו והדפיסו אף בתוספתא בד"ח. ועיין להלן שו' 34. ובכי"ע כאן ולהלן מע"ש: מענגת. ופירוש המלה ע"פ העניין הוא שהיא דוחקת ומסבכת שערה בשערה, ושפה אח"כ את התלתן שנדבק בשערה, וטעם ההיתר הוא שהתלתן כבר בטל על גוף הכהנת ונתחלל, עיין להלן ה"י ומש"ש.