תוספתא כפשוטה על תרומות א:א

1. ר' יהודה או' חרש וכו'. עיין במשנתנו (פ"א מ"א) ובירושלמי רפ"א. ועיין בריבמ"ץ פ"א מ"א, וכנראה גרס אף בבא זו בירוש' פ"א ה"א, מ' ע"ב. ועיין בר"ש שם. ולפנינו (פ"א ה"א, מ' ע"ב): מאן תנא חרש דלא כר' יודה, דתני אמר ר' יודה מעשה וכו'.

1-2. מעשה בבניו של ר' יוחנן וכו'. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. וביוחסין השלם ערך ר' יוחנן בן גודגדא, 41 ע"ב: ובני בתו של ר' יוחנן בן גודגדה או בני אחותו היו בישיבת רבי והיו אלמים ושומעין וכו' כדאיתא בתחילת חגיגה (ג' א), ובירושלמי בריש תרומות תניא וכו' שהיו כלן חרשים, ר"ל אלמים , והיו כל טהרות שבירושלם וכו', וכן בתוספתא ריש תרומות אמר ר' יהודה וכו'. וכנראה שרצה להשוות את המעשה בבבלי עם מסורת התוספתא והירושלמי. ברם כאן חרשים פירושו חרשים ממש (אינו שומע ואינו מדבר), כפי שיוצא מן העניין, ולא היו אלמים בלבד כמסורת הבבלי. ולא עוד אלא שכאן מדברים בבניו ממש שהיו בזמן הבית ("טהרות ירושלם", ועיין משנת חגיגה ספ"ב), ובבבלי מסופר על נכדיו שהיו בזמנו של רבי.

3. שהטהרות אין צריכות מחשבה. ר"ש פ"א מ"א, עיי"ש. ופירשו בירושלמי: "אין כתוב בהן מחשבה, שמירה כתוב בהן", ואף הרש יכול לשמור (בענייני איסור והיתר) אם מכירים שיש בו קצת דעת.

4. תרומה ומעשרות. וכ"ה בד ובירושלמי. וכן בר"ש הנ"ל: תרומות ומעשרות. והעיר ה"ר יונה בר"ג: מעשרות לאו דווקא אלא ר"ל תרומת מעשר, עיין ברש"י ותוספ' ביצה י"ג ב'. ועיין בתיו"ט דמאי פ"ו מ"ג ובמלא"ש שם ועוד.

צריכין מחשבה. בירושלמי ריש פירקין: וכאן הואיל וכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו.

ר' יצחק אומ' משום ר' אלעזר. וכ"ה בד ובבבלי יבמות קי"ג א'. אבל בשבת קנ"ג א' בשם ר' אליעזר. ברם ביבמות שם: והתניא ר' אלעזר אומר כוי חייבין על חלבו אשם תלוי וכו'. ומכאן שהבבלי סובר שהוא ר' אלעזר שלנו הוא ר' אלעזר שמחייב על כוי אשם תלוי. עיין כריתות י"ז ב', י"ח א', ובשטמ"ק שם ובתוספ' שם י"ח א' ד"ה באנו ומ"ש להלן בכורים פ"ב ה"א.

5. מפני שספק. עד כאן מובא בבבלי הנ"ל.

ספק יש בו דעת ספק אין בו דעת. בבבלי יבמות הנ"ל מסתפק רב אשי במהות הספק, אם אנו מניחים שלחרש יש דעת קבועה אלא שהיא קלושה כל הזמן, ויש להסתפק אם היא מספיקה למחשבת תרומה, או שחרש הוא בבחינת עתים חלים ועתים שוטה, והספק הוא שמא תרם בשעה שהיה שוטה. ומלשון התוספתא כאן אין לפשוט את השאלה לא לכאן ולא לכאן.

6. והן מקיימין אותו על ידיו. בד ליתא המלה "אותו", וכנראה שלפנינו צ"ל: אותה, כלומר את התרומה. ופירוש הדברים הוא שמן הראוי שיפריש החרש בפני האפוטרופין והם יקיימו על ידו ויאמרו מה שהפריש החרש תהא תרומה. 1 עיין מעילה כ"א א' תוד"ה נתנו וריטב"א עירובין ל"א ב' ד"ה נתנו ומ"ש בנתיבות המשפט חו"מ סי' קפ"ב ס"ק ב' ומה שהאריך בשירי מנחה בסוף פרקין. ובמעשה זה מתקדשת התרומה ממה נפשך, שאם דעת החרש צלולה הרי קדשה התרומה בהפרשתו הוא, ואם דעתו טרופה הרי הוא כיתום קטן שב"ד מעמידין לו אפוטרופוס, 2 עיין בירושלמי כאן פ"א ה"א, מ' ע"ב, ובבלי גיטין נ"ב א' וברשב"א שם. ויש להם לאפוטרופסין רשות לקרוא שם להפרשת החרש. אבל החכמים שחולקים על ר' יצחק סוברים שחרש דעתו טרופה וודאי, ואין צורך כלל בהפרשתו הוא. והאפטרופסין גרידא מפרישין.

8. הוא כותב והן מקיימין על ידיו. בד: הוא תורם והן וכו'. ובירושלמי כאן: 3 וכ"ה בכי"ס, ובשינויי כתיב אף בכי"ר. כותב ואחרים מקיימין כתב ידו. 4 בירושלמי גיטין פ"ז ה"א, בכי"ל: ואחרים מקיימים על ידו, ובגליון הגיה הסופר: כתב, ועל פי הגהה זו הרפיסו בהוצאות שלנו. ובשדה יהושע שם גורס כגי' כי"ל, אבל זו היא הגהת הרב בעצמו ע"פ נוסח התוספתא כאן בדפוסים. ובבבלי (גיטין ע"א א'): הוא כותב והן חותמין. ומשני התלמודים מוכח שהפירוש הוא שהוא כותב את הגט בכתב ידו והעדים חותמים על הגט (או מקיימים כתב ידו, והיא היא), והברייתא הסמיכה את משנת רשב"ג בגיטין לעניין תרומה. ופירושה שהוא כותב שיתרמו, ובכתיבתו הוא מוכיח שדעתו צלולה, ולפיכך אחרים יכולים לקיים על ידו, כלומר בשבילו, אבל אם הוא מפריש בעצמו אין הוכחה שדעתו צלולה. ואעפ"י שבירושלמי רצו לחלק בין "כך וכך עשיתי" 5 כלומר שכתב בעצמו את הגט, וכפי' הגר"א. ועיין בשי"ק גיטין הנ"ל סד"ה באומר, וכנראה שיש שם ט"ס. ובין הציווי "כך וכך עשו" (כלומר, להבא), הרי מסקנת הירושלמי שם שאין לחלק ביניהם אפילו לעניין גיטין, וכ"ה בבבלי שם ע"א רע"א. וסתם משנת יבמות רפי"ד חולקת ופוסקת שאפילו פקח ונתחרש הרי הוא כחרש מתחילתו, ואינו מוציא עולמית. ואעפ"י שפתרוה בירושלמי בשאינו יודע לכתוב אינו אלא דיחוי בעלמא, עיין בבלי הנ"ל ע"א ב'. ולפ"ז אף סתם משנתנו בתרומות כשיטת החכמים, ואינה מחלקת בין חרש מעיקרו ובין חרש ונתפקח. ואשר לגירסת ד (הוא "תורם") אפשר לפרשה שאם אינו יודע לכתוב הרי הוא ספק חרש, 6 ועיין בשירי מנחה כאן ד"ה פקח, ודבריו אינם נראים כלל, שאם הוא חרש וראי אין תועלת בהפרשתו, ואם הוא פקח ודאי אין צורך בקיום ע"י אחרים. ומן הירושלמי אין ראייה כלל, שהרי בירושלמי הגירסא היא "כותב", ואין כאן אלא הוכחה שהוא בר דעת, ומכיוון שהוא צריך בין ובין כך לכתוב לאחרים לעשות (כדי להוכיח את צלילות דעתו) הרי הם מקיימין על ידו. ומ"ש שם בשם פיה"מ להר"מ פ"א מ"ב לא עמד על כוונת רבינו, והכוונה שם לפקח שנתחרש גרידא ולא נשתתק. מכיוון שהיה פקח בתחילתו, ולפיכך נוהגים בו כשיטת ר' יצחק בשם ר' אלעזר, לעיל שו' 6.