תוספתא כפשוטה על שביעית ז:טו

41-42. אין אוכלין על הרפיחין שבעכו. בד: על הספיחין שבעכו, ועיין לעיל פ"ג שו' 13 ומש"ש. ובכי"ע: את הרחיפין שבעכו. [ובפי' כ"י: הרפחין שבעכו.] ועיין מ"ש להלן.

42-43. אוכלין על הרפיחין שבעכו ועל הדיפרא וכו'. בד: על הספיחין שבעכו ועל הדיפרא וכו'. ובכי"ע: על הרחיפין ועל הדיפרא וכו'. [ובפי' כ"י: הרפחין שבעכו.] והמלים שהקפתי בכי"ו נכפלו בטעות. ולפ"ז ברור שהכל הוא מדברי ר' יוסי. ובמשנתנו (פ"ט מ"ד): אוכלין על הטפיחין ועל הדופרא וכו'. ובירושלמי שם (ה"ד, ל"ט רע"א): מתני' דר' יוסי, דתני אין אוכלין על הטפחין שבעכו. ר' יוסי אמר אוכלין על הטפחים שבעכו. ולפ"ז הכל הוא מדברי ר' יוסי, עיין להלן. ואשר לטפיחין פירש בערוך בשם ר' דניאל שהכוונה היא לטפיחין שבראשי הבירות שהצפורין מקננין שם, והם צוברים זרעים בתוכן, ור' יוסי לשיטתו שסובר (במשנתנו הנ"ל) שאוכלים על השמור [כלומר, מן החיה, עיין מ״ש לעיל [עמ׳] 560 [פירוש ל] שו׳ 45-44.]. וכן פירש בריבמ"ץ. ועיין לעיל פ"ג שו' 13 ומש"ש. אבל הר"מ בפיה"מ פירש אחרת עיי"ש ולפי פירושו טפיחין ודפרא, כלומר, הפירות השניים של אילן העושה שתי בריכות בשנה, הם מעין עניין אחד.

43. אבל לא על סיפוניות. בד: שיפוניות. ובכי"ע: סיפווניות. ובמשנתנו הנ"ל: אבל לא על הסתווניות. והן סתווניות (הבאות בסתיו) הן ספווניות (הבאות בסוף הקיץ), עיין מ"ש לעיל סוף עמ' 56. ופירש הר"מ (בפיה"מ ובפ"ז מה' שמיטה ה"ה) שאין אוכלין על הסתווניות, מפני שהן דומות לפירות של שנה אחרת. ועיין להלן.

43-44. ר' יהודה אומ' אף על סיפוניות. ולפי מסורת התוספתא לא נתן ר' יהודה שיעור לדבריו בסיפוניות. אבל במשנתנו הנ"ל: ר' יהודה מתיר כל זמן שבכרו עד שלא יכלה הקיץ. ומרהיטת הלשון משמע שדברי ר' יהודה עונים על סיפוניות, ואינו מתיר אלא אם כן בכרו לפני שכלה הקיץ. 20 בשושנים לדוד למשנתנו העיר שלפי פירוש זה היה צריך לומר במשנתנו: אם בכרו (ולא "כל זמן") וכו', שהרי ר' יהודה בא להקל, כשיטת הבבלי בכתובות פ"ח ב'. ברם בירושלמי בכתובות שם פ"ט ה"י, ל"ג ע"ב, פירשו שלא כשיטת הבבלי, ור"ש בא להקל, ומ"מ השתמשו במשנתנו שם בלשון "כל זמן". ברם בירושלמי שם: הוינן סברין מימר מפליגין ר' יוסי ורבנין 21 הכוונה לר' יהודה. ובנוסח הרש"ס שם: מה פליגין ר' יהודה ור' יוסי. וברור שהכוונה לר' יהודה שהרי סתם משנתנו שם היא כר' יוסי, עיין מ"ש לעיל שו' 42–43. בסיתווניות, הא בדפרין לא. אשכח תני ר' יודה מתיר בדפרים, והם שבכרו עד שלא יכלה הקיץ. ולפ"ז עדיף לומר שלא חילק ר' יהודה בין בכרו ובין לא בכרו אלא בדופרא גרידא, אבל בסתווניות מתיר לגמרי, כמפורש בתוספתא כאן. וכן הדעת נותנת, שהרי השם סתווניות מוכיח שהן נגמרות בסתיו. וכן פירש הרש"ס במשנתנו שם (קמ"ח ע"ב): ובגמ' מפרש דאדיפרא הוא דקאי ר' יהודה ולאחמורי אתא. אבל בריבמ"ץ למשנתנו מפרש שר' יהודה מחלק כן בין בסתווניות בין בדיפרא.

44. ר' יוסי אומ' דיפרה שביכרה וכו'. הדברים תמוהים, שהרי ר' יוסי התיר לעיל בדיפרא. וקרוב לוודאי שיש כאן ט"ס וצ"ל כמו שהגיה בח"ד: ר' יהודה אומ' וכו', כגי' הירושלמי שהעתקנו לעיל. והתוספתא מתאימה למסורת המשנה שר' יוסי מתיר לאכול על הדופרא מכל מקום, ור' יהודה הוא שמחלק בדופרא, ובסתווניות מתיר מכל מקום. עיין מ"ש לעיל.

45. עד שיכלו דליות שבאכל וכו'. ובד: שבאשכול. ובכי"ע: "שבאשכול: של אבל", ויש כאן הרכבה של שתי נוסחאות. ובבבלי פסחים (נ"ג א'): ת"ר אוכלין בענבים עד שיכלו דליות של אוכל וכו'. וברש"י שם: "ואית דגרסי של אבל, 22 וכ"ה בכי"מ, בר"ח, בערוך ערך דל ובמאירי שם, עיין דק"ס, עמ' 152, הע' נ'. והוא אבל כרמים" (שופטים י"א, ל"ג). וצדק הרי"ז הורוביץ (ירושלים של לונץ חי"א-י"ב, עמ' 66) שפירש שהתוספתא ציינה לעיל (הי"ד) את המאוחר שבירקות בגליל ושבתאנים ביהודה (פגי בית וני) וכאן את הענבים שבעבר הירדן. והוא ציין גם לדברי אבסיביוס (תרגום רע"צ מלמד עמ' 15): אבל כרמים וכו', ויש עד היום כפר מגדל כרמים (נקרא) אבל[א], ו' מילים מרבת עמון. אלא שהכוונה כנראה למקום ממערב לרבת עמון (ולא כמו שכתב הורוביץ שהוא למזרחה), והוא נכנס לתחום של חשבון ובנותיה, שהוא כא"י גמורה (עיין לעיל הי"א).

אם יש אפילות מהן וכו'. בבבלי הנ"ל: אם יש מאוחרות מהן, והיא היא.

46. ושאר ארצות אחת לזתים ולתמרים. פיסקא ממשנתנו (פ"ט סמ"ג), 23 כנראה שהמלה "ושאר" שבתוספתא היא באשגרה ממשנתנו שם: ושאר כל הארצות (עיין בגי' ד בשנו"ס כאן) כהר המלך. וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. ובבבלי הנ"ל השמיטוה מתוך הברייתא. ובפי' הרש"ס (קמ"ו ע"א): וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. סתמא היא לכולי עלמא (כלומר, ולאו מדברי ר' שמעון היא), והכי איתא בתוספתא.

46-47. עד שיכלה אחרון שבתקוע. כ"ה בד, בכי"ע ובבבלי פסחים הנ"ל. ובכי"ו נשמט "שבתקוע" והושלם בגליון. ועיין ברש"י שם.

47. ר' ליעזר בן יעקב או' אף של גוש חלב וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל בכתי"י, ועיין להלן מנחות פ"ט סה"ה. ובירושלמי (פ"ט ה"ג, ל"ח ע"ד): תני אוכלין על התמרים עד שיכלו מיריחו (עיין להלן בסמוך) ועל הזיתים עד שיכלו ממרון ומגוש חלב.

48. ולא יהא מביא רובע בין מראשו וכו'. בבבלי הנ"ל: כדי שיהא עני יוצא ואינו מוצא לא בנופו ולא בעיקרו רובע, כלומר, רובע קב זיתים, מפני שבפחות מזה אינו כדאי לטפל בהם, עיין במשנתנו כאן ספ"ד ובבבלי ב"ק צ"א ב'. 24 ובבבלי פסחים שם המשיכו: אוכלין בגרוגרות וכו' (כלומר, הברייתא שלעיל הי"ד, עיין מש"ש שו' 39 ד"ה אוכלין). וצ"ע שהרי כאן אנו עוסקים בזיתים ותמרים גרידא שכל הארצות אחת להם, אבל לתאנים וגרוגרות ארצות הלוקות. ברם בבבלי להלן שם: ורמינהו אוכלין בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת, בגרוגרות עד החנוכה, בתמרים עד הפורים. ואמר רב ביבי ר' יוחנן תרתי בתרייתא מחליף (כלומר, בגרוגרות עד הפסח, בתמרים עד חנוכה. וכ"ה בירושלמי כאן פ"ז ה"ג, ל"ז רע"ג). ותירצו אידי ואידי חד שיעורא הוא. ועיין בר"ש למשנתנו פ"ט סמ"ג.

48-49. עד שיכלה אחרון שבצוער. וכ"ה בבבלי פסחים נ"ב סע"א ונ"ג א'. ובירושלמי שהעתקנו לעיל: תני אוכלין על התמרים עד שיכלו מיריחו. וברש"ס שם (קמ"ח רע"א): מיריחו שהיא עיר התמרים כדכתיב (דברים ל"ד, ג') בקעת ירחו עיר התמרים עד צער.