תוספתא כפשוטה על שביעית ה:כג
Tosefta Kifshutah on Sheviis 5:23 (Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:23) · תוספתא כפשוטה על שביעית · free full Hebrew text
Open in the reader →50. ספחין של שביעית אין תולשין אותן ביד וכו'. כלומר, מכיוון שספחים אינם עולים בצפיפות, הרי דרכם להתלש ביד, ואסור לעשות כן בשביעית. ובר"ח פסחים (נ"א ב' [וכ״ה בתוס׳ הר״ש משנץ שם.], וממנו בערוך ערך ספח): מיהו כי מעיינת ביה בקצירת ספיחים חלקו (כלומר, ר"ש וחכמים, עיין בבבלי שם) כדתניא ספיחי שביעית 66 וכ"ה בערוך בכל כתה"י. וביחוסי תנאים ואמוראים ערך ר' יוחנן בן אלעזר מעתיק בשם הערוך בט"ס: ספיחי ספיחית. אין תולשין אותן ביד וכו', מר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן. וכבר העיר ביחוסי תנו"א (הנ"ל בהערה 66) שהדברים סתומים. וקשה לעמוד על כוונת רבינו. ומתוך דבריו משמע שלר"ש לא גזרו אם הוא מלקט את הספחים בשינוי (עיין בתוספ' ר"ה ט' א' ד"ה וקציר ור"מ פ"ד סה"א), וכשגער באחד ממלקטי ספיחין (עיין בר"ח לעיל שם) נזף בו על שליקט ביד, וע"ז השיב לו המלקט: ולית אנת דשרי וכו'. ומכאן שפירש שהלכה זו היא בשביעית עצמה. ועיין בפאת השלחן סי' כ"ב ס"ק ב' אות ב'. ובר"מ פ"ד מה' שמיטה ה"ה: ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית אסורין באכילה, ואין תולשין אותן ביד וכו'. וכבר העירו המפרשים שם, שדייק כן מן הסיפא ששנתה: אבל חורש הוא וכו', ומכאן שבמוצאי שביעית עסיקינן. ועיין מ"ש להלן.
אבל חורש כדרכו וכו'. וכ"ה בד, בר"ח [וכ״ה בתוס׳ הר״ש משנץ שם.] ובערוך 67 כ"ה בד"ר ובשני כת"י תימן (אדלר 344, 348). וכן העתיק משמו בס' יחוסי תו"א הנ"ל. ובערוך מר' פיזרו ואילך, וכן בכ"י קהוט: אבל תולש כדרכו. וכן בגליון כתה"י הנ"ל: נ"א תולש. ועיין מ"ש להלן הע' 68 (שהגהנו: חולש). ועיין בפאת השלחן סי' כ"ב ס"ק ב' אות ב' שהאריך לפרש את שיטת הערוך ע"פ גירסא זו. הנ"ל. וכן בכי"ע ובר"מ הנ"ל: אבל חורש הוא כדירכו (בר"מ: כדרכו). ופירושו שבמוצאי שביעית חורש הוא כדרכו אעפ"י שנהנה מהם, שהם מזבלים את שדהו, ולא עוד שאין לחשוש שמא יצמחו, ואם צמחו אח"כ במו"ש מותרין, כמשנת תרומות פ"ט מ"ד. ובדרך שמא ואולי הייתי מגיה: אבל חולש בחרבו, 68 הגהה קלה מאד ע"פ האותיות (וקצת סיוע להגהה זו מגי' הערוך, עיין לעיל הע' 67). ובמשנתנו פ"ה מ"ו: תאנים של שביעית אין קוצין (בערוך ערך קץ א': קוצצין) אותן במוקצה, אבל קוצה (נ"א: קוצץ) אותם בחרבה. ופי' בערוך (ערך חרב ב') שחרבא הוא סכין. ועיין בס' משנה ראשונה במקומו. ולפ"ז היא ממש ההלכה שלפנינו, אלא ששם בתאנים, וכאן בתבואה. ופי' הערוך נתקבל ע"י רוב הראשונים. עיי"ש בריבמ"ץ, בר"ש, בפי' לתו"כ המיוחס להר"ש, ק"ב ע"א ועוד. ועיין מ"ש לעיל דמאי, עמ' 194, שו' 8, וכנראה שאין הפירוש שוה בכל המקומות. כלומר, כורת 69 עיין חולין י"ז ב': דמורשא קמא מחליש וכו' חורפא דסכינא מחליש, מורשא בזע. שם: מ"ח א': סכינא דחליש פומיה. ובר"ג שם: כלומר, סכינא חריפא. עיין עה"ש ערך חליש. ובמכילתא בשלח, עמלק ספ"א, עמ' 181: ו י ח ל ו ש יהושע וגו' לפי חרב. ר' יהושע אומר ירד ו ח ת ך ראשי גבורים וכו' בשורות המלחמה. ונ"ל שהפועל חלש שמש אצלם ככריתת ראשי השבולים, ולפיכך דרש ר' יהושע מה שדרש. וכן יוצא מדברי הפסיקתא רבתי פי"ב, הוצ' רמא"ש נ' סע"ב: ו י ש ר ש יהושע אינו אומר כן (=כאן), אלא ויחלוש יהושע את עמלק, כזה שחולש ומשתייר. הרי לך שחולש הוא בניגוד לעוקר ומשרש. וכן בסוף הפיסקא שם (נ"ג ע"א): אנו מוצאים שביקש יהושע למחות את זכר עמלק שנאמר ויחלוש וכו', אמר הקב"ה חייך ער עכשיו שאול המלך עתיד לעמוד מבנימין ולשרש ביצתו של עמלק וכו'. ועיין בפירש"י בחומש שם שפירש את דברי המכילתא שהכוונה שכרת את ראשי הגבורים בלבד והשאיר את החלשים, אבל מדברי הפסיקתא ראינו ש"חלש" הוא בניגור ל"שרש" (ושמא תרתי דרש). ומעניין שבפסיקתא זוטרתי שם (ס' רע"א): "ויחלוש יהושע. ויחרש, רי"ש ולמ"ד מתחלפין" (כלומר, הוא חולש, הוא חורש!). וכוונתו כנראה לחרישה בחרב המחרישה, עיין ערוך ערך חרב הנ"ל. בחרבו, דהיינו בשינוי. ובשביעית עצמה עסיקינן (עיין בתוספ' ר"ה ט' א' ד"ה וקציר ובר"מ פ"ד מה' שמיטה סה"א). והואיל והסופרים לא הבינו את פירושו של "חולש" תקנו חורש בתוספתא ותולש בערוך, עיין הע' 67.
50-51. ובהמה רועה וכו'. כלומר, בשביעית, ולעיל שו' 44 דברנו בפירות, וכאן בתבואה.