תוספתא כפשוטה על שביעית א:ו

23. ומכוונין את הנטיעות וכו'. בירושלמי (פ"ב ה"ב, ל"ג ע"ד): תני מכוונין מצדדין. 41 מלה זו ליתא כאן, אבל ישנה להלן שו' 37, עיין מש"ש. מכוונין, [מכוונין] (כ"ה בנוסח הרש"ס) לה. מצדדין, חברייא אמרי וכו'. ולפ"ז מפרש הירושלמי מהו מכוונין, היינו שמיישרין אה הנטיעה, ואף מכוונין אותה שתלך למעלה על העריס, ולא תטפס לצדדין. 42 בכי"ד שם: מתכוונין לה. חבריה אמר' וכו'. ולפ"ז מפרשים החברייא את הכיוון ולא את הצידוד. ואין לסמוך על כ"י משובש זה בכגון דא. ובמשנתנו (פ"ב מ"ד): מזהמין את הנטיעות וכורכין אותן. ובפיה"מ להר"מ שם: הוא שיקבץ הענפים והפארות ויקשרם כדי שיעלו למעלה וכו'. 43 עיין בפי' מסכת משקין לאחד מרבותינו הראשונים, הוצ' הדמ"ל זק"ש עמ' ו' ד"ה מפסגין ובהע' 38 שם. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

24. אם היו מבורכות לפני שביעית וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע הבי"ת של "מבורכות" קרובה יותר לכ"ף מאשר לבי"ת, כלומר קרי: מכורכות. וכן הגיה בח"ד מעצמו, ופירש ע"פ משנתנו הנ"ל: וכורכין אותן וכו' עד ראש השנה. ולעיל בסמוך הבאנו את פיה"מ להר"מ שבאר כורכין, כלומר, קושרין את הענפים שיעלו למעלה במישור. ובריבמ"ץ שם: וכן כורכין את הנטיעות בעלים, כדי שלא ייבשו. והרב שחי בדרום איטליה, כנראה, ראה את מנהגי הכורמים בארצו, שהיו כורכים וקושרים את הנטיעות בעלי קנים, 44 קולומילא de re rustica, ס"ד ספי"ג. כדי שיטפסו למעלה, ושלא יתעקמו, וכפירוש הר"מ הנ"ל.