תוספתא כפשוטה על פאה ג:ד

שדה שעמריה מעורבין וכו'. בד ובכי"ע שעמריה מעורבבין, וכ"ה בר"ש פ"ו מ"ד, וכ"ה בירושלמי פ"ו סה"ג. וכן ברמב"ם פ"ה מה' מתנ"ע ה"ז: שדה שעומריה 39 כ"ה בכי"י ובד"ו רפ"ד ובמהרי"ק וברדב"ז. אבל בד"ק ובהוצאות החדשות: שני עמרים. מעורבבין ושכח אחד מהן וכו'. ובירושלמי מביא ברייתא זו כפירוש למשנתנו שם: זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה וכו'. וכלל זה מבואר בעצמו בעומרים העשויים שורות שורות (עיי"ש בירושלמי לעיל ובר"מ הנ"ל ה"ו), והוסיפו כאן שנוהג אף בעומרים שאינם עשויין שורות שורות, כגון שעומרים אחדים מונחים לאורך השדה ואחרים לרוחב השדה, ונוגעים זה בזה. וכן מבואר בירושלמי: 40 לפנינו הוא ברה"ד, וצריך למחוק את ציון ההלכה שם, והדברים הולכים על הברייתא שלנו. ועיין מ"ש הרא"ף בשם מהר"מ כת"י ובבאור הגר"א שם. ר' בון בר חייא בשם ר' יוחנן עשאן כמין גם, כלומר כמין דלי"ת שלנו. ולפ"ז אפילו נטל כמה עמרים מצד אחד ושייר עומר בסוף, אינו שכחה כל זמן שעומר אחר המונח לרוחב השדה נוגע בו בקצהו (עיין לשון הר"מ בפ"ה מה' מתנ"ע הי"א מהברייתא שלהלן). ואינה שכחה אלא דווקא אם יטול כל סביבותיו. ועיין בפאת השלחן סי' ט' ס"ק ז' אות י"ז, מ"ש בפירוש דברי הגר"א, ואם הלכה היא נקבל.

ועימר ושכח וכו'. כ"ה גם בכי"ע ובר"ש הנ"ל (ובד בט"ס: ועומד, וצ"ל כלפנינו). ובירושלמי חסרה המלה "ועימר", אבל הגירסא שלנו נכונה, ופירושה הסיר את העומרים (כמו דשן, להסיר את הדשן וכדומה), וכן בבבלי שבת קכ"ז א': ועימר רבי כל השדה כולה וכו'. ושם אין דרך אחרת לפרש אלא כפירש"י: ועימר. פינה את העומרים. וכן בירושלמי פ"ה (ה"ב י"ח ע"ד, ובמקבילה בפ"ו ה"ג): עימר את הראשון ואת השני ואת השלישי ושכח את הרביעי וכו', פירושו שפינה את העומר הראשון וכו'. וכן בסיפא להלן: ועימר אחד מהן לצפון ולדרום פירושו שהיה מפנה את העומרים לגורן מצפון השורה לדרומה (עיין לשון הר"מ בפ"ה מה' מתנ"ע הי"א). וכן להלן בה"ח: המעמר מפני דלוקה וכו' פירושו, המפנה את העמרים; וכן במשנה ספ"ה: המעמר לגדיש פירושו המפנה לגדיש. וכן להלן שם: המעמר למקום שהוא גמר מלאכה, פירושו המפנה וכו', עיין ר"מ פ"ה מה' מתנ"ע הי"ב. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

23. עד שיעמר כל סביביו. בר"ש הנ"ל: עד שיגמור כל סביביו, וט"ס הוא וצ"ל: שיעמיר וכו', כלומר עד שיפנה וכו', עיין מ"ש לעיל בסמוך. ובירושלמי: עד שיטול וכו', והיא היא.

העומר שכנגדו מוכיח כיצד וכו'. בפ"ו מ"ג: ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. העומר שהחזיק בו להוליכו אל העיר ושכחו מודים שאינו שכחה. ורבו הפירושים במשנה זו. 41 עיין ברימב"ץ, רבינו הלל לספרי כי תצא, פ"ב ע"ד ואילך, ר"ש, ר"מ פ"ה מתנ"ע הי"א ובהשגות שם. ועיין בתיו"ט, במלא"ש בשם ר"א אזכרי ובשם מהר"ש סיריליאו מהדו"ק ומהדו"ב ובפאת השלחן סי' ט' ס"ק י"ב. ולפי פשוטה נראה כשיטת המפרשים שיש לפנינו במשנה ג' דברים, ובכולם מודים ב"ש וב"ה שאינן שכחה מפני שאינם בבל תשוב (או מפני שעדיין עתיד לחזור, או מפני שכבר זכה בו), עיין ספרי תצא פי' רפ"ג, עמ' 300. ומשנה ד' מבארת ראשי שורות בשכחת קציר, והתוספתא מוסיפה ראשי שורות בשכחת עמרים (עיין ירושלמי רה"ג, ואח"כ מביא התלמוד את הברייתא שלנו). ומלשון התוספתא אין הוכחה אם ראשי שורות והעומר שכנגדו הם היינו הך, או שהם שני דברים. ועיין בריבמ"ץ פ"ו מ"ד ומ"ש בפאת השלחן סי' ט' הנ"ל אות ל"א ואות ל"ב.

24. עשר שדות וכו'. בד, בכי"ע, ברבינו הלל (לספרי כי תצא, פ"ג ע"א) ובר"ש (פ"ו מ"ד) לנכון: עשר שורות . וכ"ה בירושלמי הנ"ל.

ועימר אחד מהן. צ"ל: אחת מהן, כמו שהוא בירושלמי הנ"ל בנוסח הר"ש סיריליאו.

24-25. ושכח אין שכחה. וכ"ה בד, ברבינו הלל הנ"ל ובירושלמי. אבל בכי"ע בטעות: הרי זה שכחה. וכן בר"ש הנ"ל: הרי זה אין שכחה גרסינן בירושלמי, ובתוספתא כתב הרי זה שכחה , וטעות סופר הוא.