תוספתא כפשוטה על מעשרות ב:יז

57. וחייבות במעשרות. כלומר, אסורות משום טבל, עיין מ"ש לעיל כלאים פ"ה שו' 2. ועיין ר"מ פ"ג מה' מעשר הכ"ב.

57-58. ברשות הרבים וכו'. פירש"י (ב"מ כ"א א'): שהכל דשין עליהן, ואם היה סימן נקשר עליהן הרי הוא נשחת, עיין בבלי שם כ"ב סע"ב, כ"ג רע"א.

59-60. מצא תבואה ממורחת העשויה כרי וכו'. בירושלמי כאן פ"ג ה"ג, נ' ע"ג: דתני מצא פירות ממורחין בשדה, מכונסין אסורין משום גזל וכו'. כלומר, כרי, או מכונסין, דינו כאלומות, ואסורין משום גזל.

60-61. בין כך ובין כך עושה אותה תרומה ומעשרות על פירות וכו'. בכי"ע: בין כך ובין כך הוציא (צ"ל: מוציא, עיין לעיל שו' 28) עליהן תרומה ומעשרות משל בעל הבית. ובירושלמי הנ"ל: בין כך ובין כך חייבין במעשרות, 59 הירושלמי מעתיק את התוספתא כמות שהיתה לפניו, ולשיטת התוספתא אם הפקיר אחרי שנגמרה מלאכתן חייבין במעשרות, עיין מ"ש להלן שו' 61–62. ופירוש הפ"מ דחוק. ועיין להלן הע' 60. ופטורין מתרומה גדולה, שאי איפשר לגורן שתיעקר אא"כ נתרמ'. ובר"מ פ"ג הכ"ב: מצא תבואה מרוחה עושה אותה תרומות ומעשרות על פירות אחרות ואינו חושש. והנה בירושלמי מפורש שמצא בשדה, והסיקו שם שדרכם לעשר בבית, ולא בשדה, ולפיכך חייבין במעשרות אפילו אם הם מותרים משום גזל, מפני שאין הפקר פוטר אחר גמר מלאכה (עיין מ"ש להלן שו' 61–62), וחזקתם שעדיין לא נתעשרו, אבל פסק הר"מ שחייבין בתרומות ומעשרות קשה, עיין בסוף דברי הר"מ שם: במד"א בדבר שאין לו גמר מלאכה וכו'. ועיין בח"ד. ושמא תרומות ומעשרות לאו דווקא, והכוונה לתרומת מעשר. ואשר למסורת התוספתא, נראית גי' כי"ע, ופירושה שאעפ"י שאסורים משום גזל מ"מ כשיש חשש קלקול (עיין להלן בסוף ההלכה), והוא צריך לעשותן דמים, תורם ומעשר עליהן משל בעל הבית, כלומר, מתוכם (מספק) ונותן תרומה ומעשרות לכהן וללוי, ואינו חושש לגזל בעה"ב, שלמה יכניס את עצמו לחשוש טבל ולחשש גזל השבט, כדי לשלם לבעה"ב בעד כל הפירות.

61-62. מצא כלכלה מחופה וכו'. בירושלמי פ"ג ה"ג, נ' ע"ג: דתני מצא כלכלה מחופה בעלין אסורה משום גזל, וחייבת במעשרות. אסורה משום גזל, משום דבר שיש בו סימנין, וחייבין במעשר, שעד עכשיו דעת בעלים עליה, כלומר, ואינה הפקר, וחייבת במעשרות. 60 לכאורה הדברים תמוהים, שהרי כאן מדברים בפירות שנגמרו מלאכתן לפני שנאבדו, וכבר נתחייבו במעשרות, ושוב אין הפקר פוטר בהם, עיין מ"ש לעיל, עמ' 234, הע' 6. וכן מוכח ממשנת דמאי פ"ג מ"ג ומשנתנו כאן פ"ג מ"ד ועוד. אמנם שיטת הירושלמי היא שלב"ה הפקר פוטר אפילו בפירות שנגמרו מלאכתן (עיין מ"ש להלן מע"ש פ"ב שו' 61), אבל הרי ברישא כאן מפורש לפי גירסת הירושלמי: בין כך ובין כך (כלומר, אפילו אם מותר משום גזל) חייבין במעשרות. עיין לעיל שו' 60–61 ומ"ש לעיל הע' 59. ועיין בס' ניר, ודבריו דחוקים קצת.

62. כיצד הוא עושה וכו'. וכ"ה בד ובפי' הרש"ס, מ"ג ע"א. ובכי"ע בטעות: בין כך ובין כך עושה אותה דמים.

62-63. עושה אותה דמים. בירושלמי הנ"ל: עד היכן? 61 כלומר, עד היכן אסורה משום גזל, ואינו נוגע בה. כדי שיכול לתרום מן המובקר. לא היה יכול לתרום מן המובקר, עושה אותה דמים ואוכלה. ובפי' הרש"ס שם (מ"ג ע"א): "לתרום מן המובקר. כן מצאתי בספרים וכו', ומצאתי נוסחא דגריס שיכול לתרום מן המחובר ". וכ"ה בגוף כי"ל (ותוקן כלפנינו). וכבר העירותי (בתרביץ ש"ג סוף עמ' 206) על הגירסא בכי"ר: מן המובחר. לא היה יכול לתרום מן המובחר וכו'. והוא מחובר, הוא מחוור, הוא מובחר, ופירושו שמחוור לו שעדיין הפירות עומדים במימיהם ולא התחילו להתקלקל, 62 עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבואו לנוה"מ, עמ' 1224. ועיין ספרי קרח פי' קכ"ב, עמ' 149, שו' 14 ובשנו"ס שם, ועמ' 150 שו' 7 ובשנו"ס שם, ספרי זוטא, סוף עמ' 283 ובשנו"ס שם, ובריבמ"ץ חלה פ"ב סמ"ה. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 325. ויכול להפריש מן המובחר. וכן במשנתנו (בכורים פ"ג מ"ג): הקרובים מביאים תאנים וכו', ומפרש בירושלמי שם רה"ג, ס"ה ע"ג: עד היכן? עד כדי שהוא יכול לתרום מן המובחר. ורמזו לתוספתא תרומות פ"ד ה"ה: ירק שדרכו להשתמר יום אחד, תורמין עליו יום אחד, שני ימים, תורמין עליו שני ימים וכו', זה הכלל כל שנשמר תורמין עליו. ואעפ"י שהברייתא לא הזכירה שם שיעור של תאנים, מ"מ משמע שאף בתאנים וענבים היה להם שיעור, ועיין ברש"י מנחות נ"ה א': תאנים יפים ואינם מתקיימים. גרוגרות מתקיימין ואין יפין. ועיין מ"ש לעיל תרומות עמ' 338. ועיין בס' ניר בסוגיין ובירושלמי בכורים הנ"ל, וממנו שאבתי את עיקר הדברים. ולפי דרכנו למדנו שאינו צריך לחכות עד שיתקלקלו הפירות, אלא מכיוון שהתחילו להתייבש (ואעפ"י שתאנים משביחות אצל הרוצים לקיים אותן כגרוגרות), ואינו יכול לתרום מן המובחר, עושה אותם דמים, ותורם ומעשר.