תוספתא כפשוטה על מעשר שני ה:כד

66. כיון שהפרשתו מן הבית וכו'. המפרשים נדחקו מאד בפירושו, עיין בח"ד כאן ובפירושו על הספרי, רצ"ו סע"א ואילך. ולולא דברי כל המפרשים הייתי מפרש שבבא זו מבארת את עניין הביעור ואומרת ש"בערתי" אינו מתייחס לנתינה הראשונה אלא לבעור ממש, ואין בעור מעשרות אלא הוצאה מן הבית. והזוכה יאכלנו בירושלים או יפדנו, או יתננו למי שצריך. 45 ועיין במשנתנו פ"ה מ"ו. ושם מדברים כשיש בידו ליתן את התרומה ואת המעשרות לכהן וללוי, ואין להוציא משם כלום אם תרומה חייבת בבעור. ובוודאי שלכל הפחות מדרבנן חייב לתת לכהן בשעת הבעור, אבל אם אין כהן אינו צריך להפקיד, ומשמדה בידו עד שיזדמן לו כהן, וכשנתנה לכהן אין הכהן חייב בבעור לעולם. ובנידון זה שונה תרומה ממע"ש שחייב להוציאו מביתו בשעת הבעור (ואפילו אם אינו יכול להביאו לירושלים), ומבכורים ביד כהן, לשיטת החכמים, עיין מ"ש להלן בכורים פ"א שו' 27 ד"ה וחייבין בביעור. והתנא שלנו סובר שבעור מע"ש ונטע רבעי בשעת הבעור הוא כפשוטו של מקרא שהוא מוציאן מביתו ממש, כבעור שביעית לשיטת כמה מן הראשונים (עיין לעיל שביעית רפ"ח ומש"ש). וכן בפי' הרמב"ן (בהר כ"ה, ז'): "ולא מנו חכמים במשנה פירות שביעית לא מן הנשרפים ולא מן הנקברים, ואינו אלא שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירם לעניים ולכל אדם, כענין בערתי הקדש מן הבית וכו' ". ולהלן שם כתב: "וכבר שנו בתוספתא 46 שביעית פ"ז שו' 9, עיין מש"ש. שביעור שביעית כביעור מעשר שני". וממילא אנו למדים מדברי הרמב"ן שביעור מע"ש כביעור שביעית לשיטתו, וחולק על הר"מ (פי"א מה' מע"ש ה"ח) גם בבעור מע"ש (כפי שראה לנכון בפי' מהרש"ס לשביעית, קנ"ו ע"ב). ועיין רע"ב פ"ה מ"ו ד"ה התבשיל ומה שתמה עליו בתיו"ט שם. וכשם שתקנו חכמים "אוצר" בפירות שביעית בשעת הבעור (עיין לעיל שביעית רפ"ח), כן תקנו גם בבעור מע"ש. ובעור זה הוא כפשוטו של מקרא (דברים י"ד, כ"ה): מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההוא, והנחת בשעריך. ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום וכו'. ובספרי שם (פיס' ק"ט עמ' 170): "והנחת בשעריך. אם אין שם עני הניחו באוצר", כלומר, באוצר ב"ד (כמו לעניין בעור בשביעית, ומפרשי הספרי נדחקו מאד בפירושו). וכן לעיל שם (פי' ק"ח, כנוסח הדפוסים): לוי הזה תן לו מחלקו (כלומר, מעשר ראשון). אין לו חלקו תן לו מעשר שיני, אין לו מעשר שני, תן לו מעשר עני, תן לו שלמים וכו'. 47 וכנראה, שמקור האוצר נעוץ בזמן הבית, עיין מלאכי ג', י'; נחמי' י', ל"ח ואילך. וכן מעיד הירושלמי (סוף מע"ש ובמקבילה בסוטה פ"ט הי"א, כ"ד ע"א): בראשונה היה מעשר נעשה לשלשה חלקים. שליש למכרי כהונה ולויה ושליש לאוצר ושליש לעניים ולחבירים שהיו בירושלים. ומסתבר שלא הוציאו את המעשרות מן העם לפני זמן הביעור, שהרי ניתן להם רשות לעכבם עד זמן הביעור, ודווקא בשעת הביעור הכריחו ב"ד את העם לבער את המעשרות, ונתנו שליש לכהנים ושליש לאוצר ושליש לעניים בירושלים, כדי שיאכלו שם אף את המע"ש.

כל העסוקין במצות וכו'. כפו"פ פמ"ב, עמ' תקס"ח הנ"ל, פי' הר"מ עראמה לאיוב פ"מ (ד"ו שכ"ז, קי"ח רע"ב). ועיין מ"ש להלן.

67. פיהם פתוח בתפילה וכו'. וכ"ה בד ובכפו"פ הנ"ל. ובכי"ע וכן בפי' הר"מ עראמה הנ"ל: פיהן פותחין וכו'. והכוונה אחת, שפיהם פתוח לתפילה, שתהיה שגורה בפיהם ותתקבל. והשוה תהלים נ"א, י"ז. והברייתא שלנו נסמכת למשנתנו (פ"ה מי"ג): עשינו מה שגזרת עלינו ("עשיתי ככל אשר צויתני", דברים כ"ו, י"ד), אף אתה עשה מה שהבטחתנו וכו', ואת האדמה אשר נתתה לנו בטל ובמטר. וכן בירושלמי תענית (פ"א רה"ד, ס"ד ע"ב): חד בר נש הוה מפיק מעשרוי כתיקנן. א"ל ר' מנא קום אמור בערתי הקודש מן הבית. והעניין מתפרש ע"פ התוספתא שלפנינו, שר' מנא גזר תענית וצוה לאדם זה שהוציא את המעשרות כתיקונן שיקרא את פרשת וידוי מעשרות, 48 אין כאן וידוי ממש ולא זמן וידוי, אלא קריאת הפרשה גרידא לשם תפלה. ועיין בהשגות הראב"ד פי"א מה' מע"ש ה"ד. ובכפו"פ פמ"ב, עמ' תקס"ח הנ"ל: והוידוי הוא דרך תפילה, וכדאיתא בתוספ' ר' יוסי אומר וכו', ולזה יתכן שיאמר בכל מקום מארץ ישראל שיבער שם פירותיו, ואם כן דברי הר"מ יותר נראין. והיינו: עשיתי ככל אשר צויתני וכו', עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה וכו' בטל ובמטר וכו', כלשון המשנה הנ"ל. וכמו שאמרו כאן, שהעוסקין במצות פיהם פתוח בתפילה לפני המקום שנאמר ותגזר אומר ויקם לך וכו', והם מתפללים על הגשמים ונענים. 49 עיין ירוש' תענית פ"ג הי"ב, ס"ז ע"א, מה שדרשו שם בסוף הפסוק הזה. ועיין בבלי שם כ"ג א'. ובתנחומא כי תשא סי' י"ד (שמ"ר פמ"א, א'): אין לנו שעה שאנו באים בזרוע 50 עיין על לשון זו בירושלמי כאן פ"ה ה"ח, נ"ו ע"ד, ובפ"מ שם ד"ה ורב. אלא בשעת ביעור מעשרותינו מן הבית וכו'.

לפני המקום. כ"ה בד, בכי"ע ובכפו"פ הנ"ל.