תוספתא כפשוטה על מעשר שני ד:יד

57-58. היה עובר ממקום למקום וכו'. כלומר, שהיה עובר שם לצרכיו, ולא לשם העברת המטבע, אלא שהיו בידו מעות מע"ש ורצה לחללן.

58. מחללין כשער מקומו וכו'. כלומר, בזמן שבמקומו הוא יותר ביוקר. ועיין לעיל רפ"ג ומש"ש, וכמובן שיש לחלק בין פירות שהוליכן למכור ובין מעות שבידו.

59. הפריש תרומה ומעשר ראשון וכו'. במשנתנו פ"ד מ"ז: הפודה מעשר שני ולא קרא שם, ר' יוסי אומר דיו, ר' יהודה אומר צריך לפרש. וברור שזו היא אותה המחלוקת שבמשנתנו, ועיין בח"ד ובס' משנה ראשונה למשנתנו ומ"ש לעיל שו' 20. ברם קשה מאד להניח שר' יהודה יחלוק אף בהפרשת תרומה, ויחייב קריאת שם בפיו, ולא מצינו מי שיחלוק על ההלכה שתרומה ניטלת במחשבה. 40 עיין ר"מ פ"ד מה' תרומות הט"ז ובכ"מ שם. ועיין ספרי קרח פי' קכ"א, עמ' 147, ובהערות שם. וכן מפורש בירושלמי (תרומות פ"א ה"א, מ' ע"ב): מאן תנא חרש דלא כר' יודה וכו', כלומר, אבל לר' יהודה חרש בר דעת תרומתו תרומה. וקשה כיצד אפשר לומר כן, והרי אינו יכול לקרוא שם תרומה בפה. ולפיכך נראה שאם הפריש לשם תרומה בהחלט אחרי שגמר בלב, כ"ע מודים שתרומתו תרומה, 41 ואינו עניין לדברי רבי להלן בסמוך, עיין מש"ש. ולא נחלקו אלא שהפריש לשם תרומה, אבל עדיין לא גמר כן בלבו בהחלט. ובתו"כ חובה ריש פרש' ט': יכול המהרהר בלב יהא חייב, תלמוד לומר בשפתים לא בלב. או יכול שאני מוציא את הגומר בלב, תלמוד לומר לבטא. וכן בס"ז נשא ו' ב' (עמ' 240): לנדור פרט למהרהר בלב. ומנין את מרבה הגומר בלב ת"ל נדר. ועיין ספרי מטות פי' קנ"ג, עמ' 200, ומדרש תנאים עמ' 152, ובבמ"ר פ"י, ז'. ועיין בבלי שבועות כ"ו ב' מה שפירשו בברייתא זו. ועיין מ"ש בהע' 43. אבל בירושלמי (תרומות פ"ג ה"ז, מ"ב ע"ב, נזיר פ"ה ה"א, נ"ג ע"ד) מוכח שפירשוה כפשוטה, והבדילו בין מהרהר בלב וגומר בלב. ובפי' הרש"ס (תרומות, ל"א ע"ב): "ולא בלב. בתחלת מחשבת הלב. גומר בלב שחקר וחפש כל מה שהיה לו לעיין". וכע"ז צריך לפרש גם לפנינו, שהפרישן אבל עדיין לא גמר בלבו בהחלט. 42 ולפ"ז אין כאן הבדל אם עסוקין באותו עניין, אם לאו. עיין בתיו"ט פ"ד מ"ז, ודבריו מסתברים מאד. ועיין מ"ש להלן.

60. ר' יוסה אומ' נתקדשו. לעיל שו' 20 הוכחנו שלא אמר ר' יוסי כן אלא בדיעבד, אבל חייב לקרוא להם שם אח"כ, ולא יאכל לפני שקרא להם שם. 43 ושמא נפרש ע"י כן ברייתא סתומה מאד להלן ב"מ פ"ג הי"א. וכן שנינו שם (ואני מעתיק מכי"ו): שאל ר' יוסה (וכ"ה בד. ובכי"ע: אמר ר' יוסי שאל אריוס) לחכמים הרי שהפריש עשר כורין למאה, ומדד את המעשר ופחת מהן, מהו? אמ' לו כשם שפחת מעשר כך פחתו חולין. ואעפ"י שלא פחתו חולין מותר. מדד את החולין והותירו מהו? אמרו לו כשם שהותירו וכו'. ונראה שהשאלה היא כנידון שלפנינו שהפריש לשם מעשר, אבל עדיין לא גמר בהחלט (עיין מ"ש בפנים שו' 59), ובלבו היה לקרוא לו אח"כ שם (ור' יוסה חולק על רבי להלן), ואח"כ מדד ומצא שפיחת המעשר, והשאלה היתה אם מותר לו לאכול את הפירות מבלי שיוסיף על המעשר. ואמרו לו החכמים, שאעפ"י שלא פחתו החולין מותר, מפני שבהפרשה בעלמא כבר יצא ידי חובתו, ולא איכפת לנו אם פחת המעשר. וכן שאלו אם הותירו חולין, כלומר, שהתנפחו, ור' יוסי היה נוהג להפריש לפי מדה ולפי מניין (עיין מ"ש לעיל, עמ' 339, שו' 8 בשם הירושלמי), ורצה לדעת אם יכול להוסיף ע"פ הנפח, והשיבו לו כנ"ל. וכל הברייתא לא הובאה לשם, אלא מפני הסיפא שם, עיי"ש. וצריך לומר, שהשאלה היתה ע"י ר' יוסי (ועיין גי' כי"ע שם), אבל ר' יוסי בעצמו, בוודאי שלא נהג כן, שהרי לא ברך (עיין מ"ש לעיל). ושמא היה המעשה בדמאי.

60-61. ר' או' אם עתיד וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע ובכפו"פ פ"מ עמ' תק"נ. ובד"ח שבשו ר' מאיר אומר וכו'. ועיין לעיל תרומות פ"ג שו' 10.

61. אם עתיד לקרות להן שם אין בהן וכו'. עיין בברייתא של התו"כ והספרי זוטא שהעתקנו לעיל. ובבבלי שבועות הנ"ל: אמר רב ששת וכו' בשפתים, ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו. ועיין במדרש תנאים עמ' 152 הנ"ל, ובהערה י' שם. ומ"מ למדנו מדברי רבי שאעפ"י שאין עתיד לקרוא להם שם, לא נתקדשו לר' יהודה, ואעפ"י שעתיד לקרות להם שם נתקדשו לר' יוסי.

62. פדה הימנו מעשר בסלע וכו'. במשנתנו (פ"ד מ"ו): משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים וכו'. ופירש הר"ש שהכוונה לפירות מעשר שמוכר על מנת שיתחלל על הכסף שהוא מקבל. 44 ועיין בבלי קידושין נ"ד ב' וברש"י שם. ועיין לעיל הע' 34 והע' 36. וכן מוכח מפשוטו של הירושלמי כאן רפ"א, 45 אבל להר"מ בפיה"מ למשנתנו, וכן בפ"ח מה' מע"ש ה"ז, שיטה אחרת. ועיין במרכבת המשנה שם שטרח להסביר את הירושלמי ואת התוספתא לשיטת הר"מ. ומשנתנו מדברת בשמשך הלוקח וקנה את הפירות ואח"כ פדה, והברייתא שלנו בפדה את המעשר ואח"כ משך.

63. מה שפדה פדה. כלומר, הפירות נתחללו בסלע כשעת הפדיון, שהרי אדם פודה מע"ש של חברו מדעתו, והמוכר חייב להמציא לו את הפירות שנתחללו.

ומדת הדין ביניהן. כלומר, לעניין הפירות עצמם אין הבדל, וכבר יצאו לחולין בשעת הפדיון, אבל לעניין מדת הדין, כלומר, לעניין קניין הפירות, הרי ההלכה היא כמו בקניין שאר מטלטלין. ואם המוכר רוצה לקבל מי שפרע מחזיר לו ללוקח סלע של חולין שהוא מתחייב לו, אם הוא חוזר בו ממכירתו, ונשארים בידו סלע של מעשר שנתן לו הלוקח (והיא נשארת בקדושתה) ופירות של חולין בשתים, ונמצא משתכר סלע.

65. פדייתו היא מכירתו. בד: פדייתו היא משיכתו. ובכי"ע: שהקדיש פדיאתו היה משיכתו. וכנראה שגירסא זו היא באשגרה מלהלן ערכין פ"ד סה"ד. והנכון כלפנינו, ומבארת התוספתא שלגבי חילול המעשר הפדיון קובע, ואין לו למעשר שום עניין עם הקניין לגבי דיני ממונות.

66. אף הקדש פדייתו וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע: אף מעשר שיני פדיאתו היה משיכתו. וכבר העירונו לעיל שגירסת כי"ע היא באשגרה מערכין הנ"ל. ועיי"ש הגירסא בקג"נ (בשמות התנאים) בתס"ר ח"ב עמ' 279. והנה ברור לפי גירסת התוספתא שרשב"ג אינו חולק על הת"ק, אלא מוסיף שדין זה נוהג אף בהקדש, ובתוספתא ערכין מוסיף לאידך גיסא שדין זה נוהג אף במע"ש. אבל בירושלמי כאן (פ"ד ה"ו, נ"ה ע"א): מתניתן דלא כרבן שמעון בן גמליאל, דתנינן רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם משיכתו של מעשר שני הוא פדיונו (ועיין שם פ"ה סה"א, נ"ו רע"א). ואין בשום אופן להגיה את התוספתא ע"פ הירושלמי, שהרי גירסתנו מקויימת ע"פ כל הנוסחאות כאן ולהלן ערכין. ויש לנו שתי מסורות חולקות. ועיין מה שהאריך במה"פ שם ד"ה משך ובמרכבת המשנה פ"ה מה' מע"ש ה"ז.