תוספתא כפשוטה על מעשר שני ג:ה

10. שאין דמיו ידועים וכו'. במשנתנו (פ"ד מ"ב) מפרש: כגון היין שקרם (שקסס) ופירות שהרקיבו וכו'. ועיין להלן שו' 14.

נפדה על פי שלשה לקוחות וכו'. בבלי סנהדרין י"ד ב'. וברש"י שם: לקוחות. סוחרים בקיאים בשומא. ובר"מ (פ"ד מה' מע"ש ה"כ): יפדה ע"פ שלשה תגרים. ועיין בתוספ' שקלים פ"ב הט"ו, ומ"ש בתס"ר שם עמ' 182. ומשנתנו (פ"ד מ"ב) סתמה: ואת שאין דמיו ידועין יפדה על פי שלשה. ועיין מ"ש להלן. ועיין במשנת סנהדרין פ"א מ"ג.

11. אפי' אחד מהן גוי וכו'. בבלי ור"מ הנ"ל. ובירושלמי כאן פ"ד סה"ב: א"ר יוחנן פודין מעשר שיני ע"פ ג' לקוחות, ואפי' אחד מהן גוי, אפי' אחד מהן בעל וכו'.

12. כופין את הבעלים לפתוח וכו'. ר"מ פ"ד מה' מע"ש ה"כ והשגות שם. ונראה שהדברים דבוקים לרישא, והכוונה שכופין את הבעלים להציע את מחירם, כלומר, ויכולים להוסיף על השומא, אבל אינם רשאים להפחית, שהרי לשם כך הוא כל עניין השומא. עיין מ"ש להלן.

אם אמר הרי היא וכו'. וכע"ז היתה הגירסא לפני הראב"ד בהשגות הנ"ל. ואף כאן הכוונה שהוסיף על השומא, ויכול לחזור בו שלא להוסיף על השומא, אבל בוודאי שאינו יכול לפחות, שאם לא כן, הרי ההצעה שלו אינה מעלה ואינה מורידה. אלא שהוא פותח ראשון ומקבל על עצמו את הפדיון כפי השומא. ולפני הר"מ הנ"ל היתה חסרה בבא זו.

13. זה חומר בהקדש וכו'. כ"ה בכל הנוסחאות, וכ"ה בהשגות הנ"ל. ולפ"ז התוספתא מתפרשת כפשוטה, שהחומר בהקדש הוא מפני שבהקדש אינו יכול לחזור בו. אבל בר"מ הנ"ל: וזה חומר במעשר מן ההקדש. 8 ולא הזכיר שהבעלים רשאים לחזור בהם, עיין מ"ש לעיל. ופירושו בעל כרחנו שבהקדש אין כופין אותו לפתוח ראשון, אלא מציעין לו, כדעת המקשן בבבלי ערכין כ"ז א'. וגירסא זו תמוהה מאד, שהרי מפורש להלן (ערכין פ"ד הכ"ב): המקדיש שדי אחוזתו שלא בשעת היובל 9 כבר העירו האחרונים שזהו מקורו של הר"מ ברפ"ה מה' ערכין. ועיין במגדל עוז שם שהעיר על פיה"מ להר"מ ערכין רפ"ח, והוסיף: ואין שלשת הטעמים מפורשים בגמרא אלא טעם החומש בלבד. ולפנינו בערכין שם כ"ז א' מפורש כדברי הר"מ. וכ"ה אף לפני המיוחס לר"ג שם. בתיו ומטלטליו בין בשעת היובל ובין שלא בשעת היובל כופין את הבעלים לפתוח ראשון וכו'. וכן פסק הר"מ (בפ"ה מה' ערכין ה"ג): המקדיש את ביתו, או את בהמה טמאה שלו, 10 הר"מ הוסיף על לשון התוספתא "בהמה טמאה", מפני שעיקר מצות פריה בבעלים בבהמה טמאה כתיב (ויקרא כ"ז, כ"ז. ועיין בתו"כ שם). ופשיטא שאם הומם קרבנו שצריך לפדותו, כופין את הבעלים לפתוח תחילה מק"ו, עיין תוספ' תמורה ל"ב א' סד"ה מקדישין. וכן מפורש במה"ג ויקרא, עמ' 688. ועיי"ש, עמ' 687, ובר"מ פ"ה מה' ערכין הי"א. או שאר מטלטליו, הרי אלו נערכין בשוייהן וכו', וכופין את הבעלים לפתוח ראשון וכו'. ועיין בבלי שם כ"ז א' ומ"ש במהרי"ק וברדב"ז ובכ"מ במע"ש שם. ועיין במנחת חינוך סי' תע"ג. ושמא הכוונה שבהקדש יכולים הבעלים להציע כמה שהם רוצים (עיין במשנת ערכין רפ"ח), בין כשלא היתה שם שומא 11 עיין בבלי ערכין כ"ז ב'. וכן בחינוך (מצוה שנ"ד) ניסה את לשון הר"מ הנ"ל: וכשבאין הכהנים לערוך אותם כופין הבעלים לפתוח ראשון ולומר בכן וכן אני נוטלה לעצמי, והדמים נופלין לבדק הבית. הרי לך שהבין שפתיחת הבעלים הוא חלק מן השומא. ובין כשהיתה שם שומא. ולא עוד אלא שבהקדש פעמים שאין הבעלים נזקקים לפדיון כלל (עיין במשנת שקלים ספ"ה), מה שאין כן במעשר שני שאינו יכול להציע פחות מן השומא, וזהו חומר במע"ש מבהקדש, לפי גירסת הר"מ הנ"ל.