תוספתא כפשוטה על מעשר שני ב:ז

29. נוטל את השנייה וכו'. אף כאן צריך ליטול את היפה שבשתיהן, כדי לחלל עליה את מעות הנחושת.

30. מפני שאמרו מחללין וכו'. וכ"ה בד, ובפי' הרש"ס, ל"ד ע"ב. ובכי"ע: מפני מה אמרו וכו'. ובמשנתנו פ"ב (סמ"ו-רמ"ז): מפני שאמרו מחללין כסף על נחשת מדוחק וכו', בית שמאי אומרים לא יעשה אדם את סלעיו דינרי זהב. ובית הלל מתירין. ופירשו בבבלי לפי לשון אחת (ב"מ מ"ד ב') שהמחלוקת של ב"ש וב"ה היא אם זהב נחשב לטיבעא (למטבע) לגבי כסף, או כפירות. וב"ה סוברים שזהב הוא טיבעא, ולפיכך מחללין כסף על הזהב. וכן סבר רבי בילדותו, ששנה במשנת ב"מ רפ"ד: הכסף קונה את הזהב (עיין בירושלמי ובבבלי שם בריש הפרק), כלומר, שכסף הוא פירות והזהב הוא כמטבע לגבי כסף. ועיין מ"ש להלן. 13 אבל לפי הסוגיא בירושלמי כאן, וכן ללישנא אחרינא שבבבלי שם מ"ה א', המחלוקת של ב"ש וב"ה אינה תלויה בשאלה אם כסף הוא פרי לגבי זהב, או איפכא.

31. וכסף על הזהב וכו'. פי' בח"ד שתנא זה הוא רבי (כפי שמוכח מן הסיפא), והוא סובר כשיטתו בילדותו, שהכסף קונה את הזהב, משום שכסף הוא פרי לגבי זהב, וממילא מחללין אותו על הזהב, אבל לא זהב על כסף, מפני שאין מחללין כסף על הפירות מחוץ לירושלים.

32. כשם שמחללין כסף וכו'. כלומר, אעפ"י שכסף חשוב יותר מ"מ מחללים אותו על מעות של נחושת, 14 ואעפ"י שאין מחללין אותו אלא מדוחק, זהו מפני חשש חלודה במטבעות של נחושת. ובדמאי מחללין לכתחילה, עיין מ"ש להלן. מפני שהן חריפות, ומשום כך יחללו אף זהב על כסף, מפני שכסף יותר חריף מזהב (וכאן הרי אין חשש חלודה, ומותר לחללו על הכסף לכתחילה). וסובר ר' אלעזר בר' שמעון שזהב הוא פרי לגבי כסף, וכשיטת רבי בזקנותו שהזהב קונה את הכסף. 15 עיין מ"ש רח"ש הורוביץ במ"ח חל"ח (1894), עמ' 193 ואילך. ודבריו לא נתחוורו לי. (ע"פ ח"ד). ועיין להלן כתובות פ"ו ה"ה ובבבלי שם ס"ז א'.

33. אמ' לו ר' ומפני מה וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע (וצוק' לא דק) ובירושלמי פ"ב סה"ז, נ"ג ע"ג. ורבי לשיטתיה, עיין מ"ש לעיל.

33-34. שכן מחללין כסף על הזהב. ואנו רואים שכסף נחשב לפרי לגבי זהב, וממילא נחשב כסף לפרי אף לגבי נחושת, מפני שהמעות הן יותר חריפות (אעפ"י שהכסף יותר חשוב כמטבע). ומתשובה זו משמע שאף ר' אלעזר בר' שמעון מודה שמחללין כסף על הזהב (וכשיטת ב"ה במשנתנו הנ"ל), שהרי אין משיבין לאדם אלא כמדותיו (עיין מ"ש בתס"ר ח"ב עמ' 158). וכן בירושלמי הנ"ל: מדברי שניהם מחללין כסף על כסף וכו', וצ"ל: על זהב, כהגהת המפרשים. ולפ"ז מכ"ש שמחללין פירות על זהב (עיין בבבלי ב"מ הנ"ל). ונמצאנו למדים שלשיטת ר' לעזר בר' שמעון מחללין זהב על כסף, מפני שכסף חריף טפי, וחשוב מטבע לגבי זהב, וכן מחללין כסף על זהב. וצריך ביאור למה מתיר ר' לעזר בר"ש לחלל כסף על זהב. והדברים יתבארו להלן שו' 36.

34. לא יחללו זהב על הכסף וכו'. כלומר, שהרי אף אתה מודה שאין מחללין זהב על נחושת, 16 אעפ"י שמעות נחושת חריפות יותר, מ"מ כשהן מרובות בידי אדם הוא חושש שמא יחלידו, והוא משתדל להפטר מהן ולהחליפן. ולכ"ע אין מחליפים דינר זהב כולו בפרוטות מחוץ לירושלים. וכמו כן אין לחלל אף זהב על הכסף, מפני שזהב הוא מטבע לגבי כסף.

35. מחללין אותו על מעות שבירושלם וכו'. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ופי' בח"ד שרבי לא חש להשיב ע"ז, מפני ששאני ירושלים, דכתיב בה ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וכו', כבבלי ב"מ מ"ה א'. ועיי"ש בתוספ' ד"ה בכל.

35-36. במי דברים וכו'. עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.

36. בשל דמיי. כ"ה בכל הנוסחאות, ואין להגיה כמו שעשו כל המפרשים. ונ"ל שאף בבא זו היא מדברי ר' לעזר בר' שמעון, והוא מבאר, בד"א שמחללין כסף על הזהב לדברי ב"ה של משנתנו (פ"ב מ"ז) ואף לדעתי (עיין מ"ש לעיל שו' 33–34) בשל דמאי, 17 או בשל ודאי מדוחק. וכדברי הירושלמי פ"ב ה"ז, נ"ג ע"ג: כל שאמרו בדמאי מחללין, בודאי וכו' מחללין אותו מדוחק. אבל בשל ודיי הרי זה אסור, כדין כסף על נחושת שאתה מדמהו לו.

36-37. אף בדמיי מחללין אותו וכו'. הלשון מגומגמת, ואולי צ"ל: בדמיי אף מחללין וכו'. 18 אבל עיין להלן פ"ד שו' 55 ומש"ש. ושמא צ"ל: א"ל (כלומר, רבי לר"א בר' שמעון) בדמיי מחללין וכו', כלומר, ומכ"ש כסף על הזהב. ועיין במשנת דמאי פ"א מ"ב.

37-38. אין לו פדיון. וכ"ה בד. ולפי פשוטו נראה שאין לו פדיון, מפני שאם עשה ממטבעות של זהב כלים הרי יש כאן פנים חדשות (עיין בבלי ב"ק צ"ו ב' ומ"ש להלן), ודינו כאילו עברו המעות מן העולם, ואין לו תקנה. ועיין מ"ש להלן פ"ג שו' 32, בדין אוכל מעות מע"ש. ובכי"ע כאן בטעות: יש לו פדיון. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

38. אם היה של כסף הרי זה מותר. נראה שהברייתא שלנו היא כר' ישמעאל וכר' דוסא (עיין מ"ש לעיל פ"א שו' 11 ד"ה על אסימון), ולדעתם מותר לחלל מע"ש על אסימון ועל ליטרא של כסף ועל כלים (עיין מ"ש לעיל שם). ובירושלמי (פ"א ה"ב, נ"ב סע"ג): דברי ר' דוסא 19 כנוסח הרש"ס, ט' ע"ב. וכ"ה בר"ש פ"א מ"ב, ולפנינו בטעות: ר' יוסי. מחללין מעשר על ליטרא של כסף. אילו אמר כסף (צ"ל: ליטרא, כהגהת הגר"א), הוינן אמרין כשם שאמר כסף (כלומר, כשם שאמרנו לר' דוסא שמחלל על אסימון של כסף) כך אמר זהב. אילו אמר כסף הוינן מרין (=אמרין) להוציא (הגר"א מגיה: לרבות) שברי קערות ותמחויין וכו'. ולפ"ז כשהתיך מטבע של כסף ועשאו נסכא לא שינה אותו כלל לעניין מע"ש לר' דוסא (והרי לא התכוין לגזול אותו, אלא עשאו למע"ש), וכשעשה מן הנסכא כלים בוודאי שאין כאן פנים חדשות, 20 שהרי יכול לחזור ולעשותם נסכא, כשיטת הרשב"א בב"ק צ"ו רע"ב החולק על בעלי התוספות שם. ונשאר הכסף בקדושתו. אבל אף ר' דוסא מודה שאין מחללין על נסכא של זהב (כמפורש בירושלמי הנ"ל), וממילא אם עשה דינר של זהב כלי, הרי מיד כשעשאו נסכא אין מחללין עליו, ויש כאן פנים חדשות גם לעניין מע"ש, ואין לו שוב פדיון.

מעשר שני של דמיי וכו'. ר"מ פ"ו מה' מע"ש הי"ג.

39. בחמור שבהן. ואם המע"ש של דמאי הם פירות שחלל עליהם כסף מע"ש מחוץ לירושלים (עיין במשנת דמאי פ"א סמ"ב) ונתערבו בפירות שהפרישן למע"ש וודאי, אין לכל הפירות פדיון מחוץ לירושלים (כדין הדמאי), ונכנסין לירושלים ואין יוצאין כדין וודאי (עיין במשנה הנ"ל).