תוספתא כפשוטה על מעשר שני א:ח

22-23. היה טעון כדי יין וכדי שמן וכו'. כפו"פ פ"מ עמ' תקנ"ב ובבלי הנ"ל.

24. אם עשה כן הרי זה אסור. וכ"ה בד, בכי"ע ובכפו"פ הנ"ל. ופירושו שהפירות אסורים משום טבל. ובבבלי הנ"ל מפורש: ואם אמר, לא אמר כלום. ומוכח בבבלי הנ"ל שפירשוה בשאינו יכול להציל אפילו ע"י הדחק. וכבר העיר באור שמח (פ"ד מה' תרומות ה"ב) שמתוך התוספתא כאן ששנתה את שתי ההלכות גבי הדדי מוכח שבחד גוונא עסיקינן, עיי"ש שחילק בין מע"ש לתרומה. ושמא ההבדל הוא שבאנס עדיין לא נעשה שום מעשה במעות שבידו, ולפיכך בדיעבד חילולו חילול אפילו אם אינו יכול להציל, מה שאין כן בחביות שכבר התחילו להשתבר שהן כאבודות, וכחילוק התוספות בב"ק י"ז ב' ד"ה זרק. ועיין מ"ש לעיל סוף עמ' 286 ואילך. וצ"ע. 40 ושמא היתה כוונת המהלך בדרך להציל את המעות מן האונס ע"י שעשה אותם מע"ש (כמשנת נדרים פ"ג מ"ד ובבלי יבמות קט"ו ב'), ואת החבית מן השבירה, ע"י שעשה אותה תרומה (עיין במשנת נדרים הנ"ל פ"ג מ"ה, וכפירוש הירושלמי שם במקומו). ולפיכך באנס, סתמא כיכול להציל ע"י הדחק דמי, ואפשר שהאנס יפרוש ממעות מע"ש (עיין מ"ש לעיל, עמ' 478 הע' 70), אבל בשפיכת החבית אין דבורו אלא פטומי מילי בעלמא, והוא מתייאש ממנה, ולפיכך אין תרומתו תרומה.