תוספתא כפשוטה על כלאים ה:יט

42. שאבד בו כלאים וכו'. וכ"ה בכל נוסחאות הבבלי פסחים מ' ב', ע"ז ס"ה ב', נדה ס"א ב'. וכן מעתיקים בה"ג ד"ו י"ד ע"א, ד"ב עמ' 641, בר"ח פסחים ובכל הראשונים שבדקתי. אבל במעשה הגאונים סי' ל"א עמ' 20: הבגד שארג בו כלאים וכו'. וכן, כנראה, היתה הגירסא אף לפני הר"ש, עיין בפירושו למשנתנו כאן פ"ט מ"ד ד"ה ומרדעת. ואף לגירסא זו צריך לפרש שארג בו כלאים ואבד, עיין מ"ש להלן שו' 43 ד"ה ונ"ל. וכל הראשונים פירשו שאבד בו כלאים, היינו שאבד חוט של פשתן בבגד של צמר, או להפך. ובס' ערוך לנר (נדה ס"א ב') חקר מה דינו אם אבד בבגד חוט של כלאים ממש, שכבר נאסר מקודם, אם הוא בטל ברוב. ואין ספק שאין הבדל לדינא, והבגד אסור. ועיין במאירי ע"ז (עמ' 261) שכתב בשם התוספות שאין בשעטנז בטול מפני "שהבגד שיש בו כלאים בראשו האחד אף ראשו האחר אסור להתחמם בו (לעיל שו' 32), אעפ"י שבוודאי אין שם כלאים, הילכך אין כאן דין בטול שהרי הכל איסור". ועיין בהשגות הראב"ד פ"י מה' כלאים ה"ז ובאחרונים שהבאנו לעיל שו' 29–30 סד"ה ונמצאנו. וכל רבותינו שפירשו כאן "כלאים" חוט של פשתן וכו' לא אמרו כן אלא לרבותא, ומכ"ש שאם אבד חוט של כלאים בבגד שכל הבגד אסור.

לא ימכרנו לגוי וכו'. ופירשו בבבלי (הנ"ל) שאנו חוששים שמא ימכרנו לישראל, והישראל לא יכיר בו. וכן פסק הר"מ בפ"י מה' כלאים הכ"ז. 51 ועיין בתוספ' יומא ס"ט א' ד"ה קשין ובגליון שם, סמ"ג לאוין קס"ח, ס' ע"א, ובגליון שם. ובירושלמי: 52 ערלה פ"ג סה"א, ס"ג ע"א; ע"ז ספ"ג, מ"ג ע"ג. אין דרך בני אדם ליקח יין מן הגוי, ברם הכא דרך בני אדם ליקח בגד מן הגוי. 53 כלומר, ואפילו רשב"ג מודה שאסור למוכרו לגוי, חוץ מדמי ע"ז שבו.

42-43. ולא יעשנו מרדעת לחמור. שמא יעשו ממנו טלאי לבגד. אבל המרדעת כשהיא לעצמה מותר לרכוב עליה, מכיון שאין דרכה בהעלאה והיא קשה, ולא גזרו עליה, כמפורש במשנתנו פ"ט מ"ד.

43. ר' שמעון בן לעזר וכו'. דברי ר' שמעון ב"א לא הובאו בתלמוד.

לא יעשה הימנו אימרא המפורסמת. בכי"ע: אף לא יעשה וכו'. ופירוש הדברים קשה מאד ולא זכיתי לרדת לדעת המפרשים ז"ל. ובפי' "תנא תוספאה" (עיין מ"ש לעיל עמ' 407 ד"ה ובתוספות) להגר"י ברלין (כפי שמביאו בספרו יש סדר למשנה כאן פ"ט מ"ד) פירש שלא יעשנו אימרא מפורסמת למת, מפני שהכלאים נראים לעין, ויש כאן לועג לרש, אבל יעשה ממנו תכריכים רגילים למת. ואף כאן הדוחק נראה לעין. ולא עוד אלא שבבבלי מוכח שדברי רשב"א הוא מאמר המוסגר, והסיפא "אבל יעשה ממנה וכו'" היא לכולי עלמא. ועיי"ש בספר הנ"ל שנדחק ליישב שהבבלי קיצר. ונ"ל שכוונת ר"ש בן אלעזר היא שלא יהפך את הבגד שאבד בו כלאים, שאסור למוכרו לגוי, לבגד של כלאים ברורים, שמותר למוכרו לגוי (עיין בתוספות נדה ס"א ב' ד"ה לא ובהגהת הרמ"א יו"ד סוף סי' נ"ז), ולפיכך אמר שלא יעשה אותו אימרא המפורסמת (לבגד ממין אחר, עיין להלן שו' 51 ומש"ש), כדי שיהא ניכר שהוא כלאים, וימכרנו לגוי. מפני שיש לחשוש שמא יסיר הגוי את האימרא וימכרנה לישראל. 54 שוב ראיתי שכבר עמד על עיקר הדבר בחידושי ח"י כאן, עיי"ש. ותקנת הצביעה (עיין בבלי נדה ס"א ב') לא היתה, כנראה, ידועה בא"י, עיין בירושלמי כאן פ"ט ה"א, ל"ב ע"א.

44. אבל יעשה ממנו תכריך למתים. כלומר, ושוב אין לחשוש לכלום, שהרי התכריכים אסורים בהנאה. והוא הדין שמותר למוכרו לשם זה, עיין בירושלמי פ"ט סה"א, ל"ב ע"א. ובמשנתנו (פ"ט מ"ד): תכריכי המת וכו' אין בהם משום כלאים. ואמרו בירושלמי (פ"ט רה"ד, ל"ב ע"ב): במתים חפשי (תהלים פ"ח, ו'), כיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות, וכ"ה בבבלי נדה ס"א ב'. ואעפ"י שגם המלביש כלאים חייב, 55 עיין להלן מכות פ"ג (כי"ע פ"ד) ה"י ומש"ש. ועיין ר"מ פ"י מה' כלאים ה' ל"א. זהו דוקא כשהלובש מצווה. ופירש הר"ש (פ"ט מ"ד) שאין כאן לועג לרש, שהרי אף חי כשאינו נהנה כלל מותר. וכן פירש במאירי ע"ז עמ' 261. אבל בפי' האגדות להרשב"א (מובא בכותב לעין יעקב ברכות ספ"א) כתב שאסור לשיטת ר' ינאי (נדה שם) להלביש את המת כלאים, ולא התיר אלא לכסותו כדי לסופדו, מפני שבהעלאה גרידא מותר כשאינו נהנה, כמשנתנו (פ"ט מ"ה ומ"ו), אבל בלבישה אסור אפילו כשאינו נהנה, ועיין בשנות אליהו פ"ט סמ"ב, וכיון לדעת הרשב"א. 56 בבבלי נדה הנ"ל הסיקו מדברי ר' יוחנן שם, המתיר לקבור את המת בכלאים, שמצות בטילות לעתיד לבוא. וכפשוטו בוודאי פירושו לתחיית המתים, כמו שפירשו הר"ש כאן פ"ט מ"ד, תוספות נדה שם סד"ה א"ר יוסף ובפי' הרא"ש שם ר"ה לא שנו. אבל ברשב"א ובריטב"א נדה שם פירשוה "לעתיד לבוא" אחר זמן המיתה. ורבותינו נדחקו לפרש כן, כרי להוציא מדעת המינים שהונו את ישראל במאמר זה, עיין בפי' האגדות להרשב"א, הוצ' פערלעס, עמ' ל"ז ואילך, ל"ט ואילך. ועיין גם בדרשות לר"י ן' שועיב, ליום ראשון של פסח, מ"א ע"ג. אבל לא מצאתי פירוש זה לראשונים שקדמו לויכוחים עם הנוצרים בספרד. וכן לא מצאתי פירוש זה לראשונים מחוץ לחכמי ספרד. ועיין מ"ש במחברתי שקיעין, עמ' 81. ועיין מה שהאריך בזה בס' יש סדר למשנה כאן פ"ט מ"ד.