תוספתא כפשוטה על דמאי ג:טו

56-57. הלוקח מן התגר וכו'. כלומר מע"ה שאינו מוכר ממכנסו, אלא מע"ה שקונה מאחרים, והוא אומר שיש בידו תבואה שהיא וודאי (כלומר, שקנה מן הגוי או מן הכותי), אינו נאמן אף על המתוקן, ואנו מאמינים לו שהוא קנה ודאי, ואין אנו מאמינים לו שקנה דמאי. עיין להלן פ"ד ה"כ ומש"ש.

57-58. את שדרכו לימכר דמיי נאמן. מפני ששתיקתו פטורה, עיין לעיל פ"א ה"ח. ובכי"ע בטעות: את שדרכו לימנות דמיי נאמן. איתמר וכו'. וצ"ל כלפנינו. וכבר שערתי בתס"ר, עמ' 66, שהסופר כתב בחפזון: את שדרכו לימנות איתמר, 21 ע"פ הבבלי ביצה ג' ב' ומקבילות: את שדרכו לימנות שנינו. ומכיוון שאין לזה שום מובן, העבירו אח"כ את האיתמר אחרי המלים "דמיי נאמן".

58. חבר שהיה מוכר משפיע ומתוקן וכו'. וכ"ה גם בד, ופירושו שהיה מוכר משפיע שפטור מן הדמאי, אלא שהחמיר על עצמו לקנות ולמכור מתוקן, אם נתמנה לו דמאי צריך להודיע, כדי שלא יסמכו על מנהגו למכור מתוקן.

59. שכל דבר שהוא דמיי וכו'. כל מקום שהתירו למכור או לשלוח או להאכיל דמאי צריך להודיע שהוא דמאי. וכן בירושלמי פ"ג ה"א: תני צריך להודיע.

59-60. רבן גמליאל היה מאכיל וכו'. משנה פ"ג מ"א, ועיין במלא"ש שם. ובירושלמי שם הקשו: תמן תנינן (פ"ז מ"ג) פועל שאינו מאמין לבעל הבית [וכו']. תמן את אמר (כלומר, במשנתנו) הפועל מפריש 22 שהרי ר"ג האכיל את הפועלים דמאי, והודיע להם, כדי שהמתקנים יפרישו. וכה 23 כלומר, בפ"ז מ"ג (שאמרו שם שפועל שאינו מאמין לבעה"ב הפועל מפריש). ורגיל הוא מאד בירושלמי לפתוח ב"תמן" למשנה במקומה ולסיים ב"הכא" למשנה במקום אחר. ובמשך המשא והמתן מקבלים "תמן" ו"הכא" את מובנם הרגיל. וכבר עמדו ע"ז הראשונים, עיין בראשונים שהביא באהצו"י שביעית, עמ' 66, ועיין בחי' הרמב"ן שבועות מ"ג א', ד"ה ומצאתי בירושלמי, ובמה"פ שבועות ספ"ו ד"ה רב הונא. את אמר בעל הבית מפריש? 24 שהרי דווקא אם אינו מאמין לבעה"ב מפריש הפועל, אבל אם בעה"ב נאמן חזקה שהפריש בעה"ב דמאי, כפירוש הגר"א. אמר ר' יונה תמן (כלומר, בפ"ז) במאכילו מן המנויין. 25 כלומר, שבעה"ב מאכיל את הפועל מניין קבוע של תאנים, ולפיכך מוכרח לספק לו חולין, שלא יהא פורע חובו בדמאי. ועיין להלן מעשרות פ"ב ה"י. ומפי' בעל מלא"ש במשנתנו (נראה שהעתיק מפי' הרש"ס) משמע שגרס כאן: במאכילו מן התנויין, כלומר, מחמת התנאים (עיין במפתח לתשה"ג הרכבי, עמ' 416, ערך תנוי) שהתנה עמו, ולפי גירסא זו בוודאי מוכרח להאכילו חולין, ועיין רמב"ן ב"מ פ"ה ב' ד"ה ואני, ובמגיד משנה לפי"ב מה' שכירות ה"י. ברם הכא במאכילו מן האבוס. 26 כלומר, שאינו מצמצם את מזונותיו, ומאכיל את הפועלים בשפע. ולפיכך אם יפריש הפועל אחוז אחד לתרו"מ עדיין ישאר לו די והותר לאכילה, ומשום זה פטרו את בעה"ב מהפרשת דמאי, כשם שפטרו את המשפיעים במדה גסה. ואם הפועל רעבתן ורוצה לאכול הרבה, דינו כעני שמאכילין אותו דמאי. ואעפ"י שאמרו (נדרים פ"ד מ"ד): לא יאכל עמו מן האבוס שלפני הפועלים, אין הטעם משום צמצום, אלא אנו חוששים שמא יאכל מעט ונמצא מהנה את חבירו שיוכל לאכול יותר מן המדה. ולפ"ז אין להאכיל את הפועלים דמאי אלא במאכילם מן האבוס בלבד.

60. ומודיע. שלא יסברו הפועלים שממכנסו הוא, והוא מתוקן.

ואם בידוע של בעל הבית מאותו המין וכו'. כ"ה בד, ובכי"ו בטעות: ואמ' בידוע וכו'. ובכי"ע: אם בידוע שאותו המין בעל הבית וכו'. וכנראה שצ"ל לפנינו: אם בידוע שלבעל הבית [אין] מאותו המין וכו' (מעין הגהת הגר"א), כלומר שהפועלים יודעים שאין אותו המין במכנסו של בעה"ב, וממילא חזקתו לקוח מן השוק, ובחזקת דמאי הוא.