תוספתא כפשוטה על דמאי א:כח

תשלומי תרומה וחומשה וכו'. הר"מ השמיט כ"ז, מפני שהביא (פי"ג מה' מעשר הי"ד) את דין משנתנו (פ"א מ"ג) שהמדומע פטור מן הדמאי, וק"ו הוא לתשלומי תרומה שדינם כתרומה לכל דבר. 47 עיין להלן תרומות פ"ה ה"ח ומש"ש, וכן פסק הר"מ בפ"י מה' תרומות הט"ו. ובירושלמי (פ"א ה"ג, כ"ב ע"א): אמר ר' יוחנן בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על הדברים הללו. אמר ר' הושעיה אימת קדשים עליו ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן. ואנו למדים ממסקנת הירושלמי שם שלדעת ר' הושעיה אנו עוסקים כאן בע"ה שאכל תרומה בשוגג והפריש אח"כ חולין לתשלומי תרומה. ומפני שאימת קדשים על ע"ה, לא נחשד להיות מפריש טבל לתשלומי תרומה, והן פטורין מן הדמאי. אבל חבר שאכל תרומה בשוגג אסור לו להפריש תשלומי תרומה מטבל של דמאי. אבל לר' יוחנן אין הבדל, ומותר לו לחבר להפריש תשלומי תרומה מטבל של דמאי, מפני שלא גזרו דמאי על דברים הללו.

69-70. מותר העומר. וכן בריבמ"ץ (פ"א סמ"ג): דתניא מותר העומר ושתי הלחם וכו'. ופירש בשירי מנחה בשם פירוש כת"י שברייתא זו היא בשיטת ר"ע (מנחות פ"י מ"ד, בבלי שם ס"ו א') שמחייב מותר העומר במעשרות, ומשום זה משמיעה לנו הברייתא שהמותר פטור מן הדמאי. והר"מ פסק כחכמים ופטור גם מן הודאי, ולפיכך השמיטה. ברם פירוש זה אינו מחוור כלל, שהרי אם נתלה הלכה זו במחלוקת ר"ע וחכמים, נצטרך לפרש שהגזבר מרח את התבואה, ולפ"ז אין כאן דמאי כלל אלא ודאי. לפיכך נ"ל ברור שבקבוצה שמנו כאן אין הכונה כלל למותר העומר שבמשנת מנחות הנ"ל, אלא הוא מותר העומר הוא שיירי העומר, כמו במשנת זבחים פ"ט מ"ה ופי"ד מ"ג. 48 ועיין בבלי ב"ק ק"י ב' וברש"י שם ד"ה מותר העומר; דק"ס חולין קל"ג ב' הע' ו'; ספרי קרח פי' קי"ט, עמ' 142; ערוך ערך עשר (עסר), ר"מ פ"א מה' בכורים סהי"ג; רש"י מנחות נ"ז ב' ד"ה מותר העומר ועוד. ואנו עוסקים בעומר שבא מתבואה שנגמרה מלאכתה בידי ע"ה. 49 עיין מ"ש להלן תרומות פ"ה ה"ז ד"ה ותרומת הקדש. והברייתא שלנו אינה מונה אלא דברים של אכילת אדם, ובזה מחייבין ב"ש בדמאי, אבל באכילת מזבח, כלומר בקומץ העומר עצמו, אף ב"ש מודים שלא גזרו עליו דמאי. ועיין בס' משנה ראשונה פאה ספ"א.

70. ושתי הלחם ולחם הפנים. כלומר, אם קנו תבואה ממורחת מע"ה בשביל שתי הלחם ולחם הפנים, אין חוששין שמא טבל הוא שאין מביאין ממנו מנחות, 50 עיין תוספתא שקלים פ"א הי"א ובמקבילות, עיין מש"ש. ואעפ"י שכולן לאכילת כהנים. ואין לפרש ש"מותר" הולך אף על שתי הלחם וכו', כלומר, מותר העומר ומותר שתי הלחם וכו', שהרי ראינו לעיל שמותר העומר פירושו כאן שיירי העומר, ובשתי הלחם ולחם הפנים אין שיריים שהרי אין מהן לגבוה, כמשנת מנחות פ"ו מ"ב. 51 בבבלי מנחות נ"ז ב': וממותר העומר וממותר שתי הלחם ולחם הפנים ומשירי מנחות. וזו היא ט"ס ברורה, וצ"ל: וממותר העומר ומשתי הלחם וכו'. וכ"ה בכל כתה"י שם (עיין דק"ס, עמ' 142, הע' ת'). וכ"ה בתוספתא מכות (הוצ' צוקרמנדל, עמ' 443, שו' 32), בתו"כ נדבה פי"ב ה"ו, הוצ' רמא"ש, עמ' 113, ובירושלמי שבת פ"ז ה"ב, ט' ע"ג. ואעפ"י שהדין דין אמת, שמותר שתי הלחם ולחם הפנים שוה למותר העומר לעניין מעשרות (עיין ר"מ פ"ו מה' בכורים ה"ג ופ"ח מה' תמידים ומוספים סה"ג. ודברי בעל משנה ראשונה בחלה פ"א מ"ג תמוהים מאד), מ"מ יגיד עליו רעו שבכל המקומות שהזכרנו לעיל הכוונה לשירי העומר ולא למותר שנפדה, ובשתי הלחם ובלחם הפנים אין שירים, והכוונה להן עצמן.

ושירי מנחות. הלכה זו נזכרה אף במשנתנו (פ"א מ"ג), ופסקה הר"מ בפי"ג מה' מעשרות הי"ד, אלא שהוסיף: וכולן שאמר לו ע"ה מתוקנין הן, אינו צריך לעשר. וכבר תמהו ברדב"ז ובח"ד כאן, מניין לו לרבינו שצריך לשאול את הע"ה. ובמעשה רוקח במקומו העיר שרבינו סמך על הירושלמי רפ"ד שאמרו שם: אם מפני כבוד שבת למה לי שואלו? ומתרץ: ע"י עילי עילה (כלומר, ע"י עילות שבעילה, תואנות שבתואנה להתלות בהן). ורואים משם שאעפ"י שעיקר הפטור הוא מפני שמשום כבוד שבת לא גזרו שם על הדמאי, מ"מ צריך שאלה. ועיין בח"ד ומ"ש בס' משנה ראשונה פ"א מ"ג ד"ה והמדומע. ועיין בפיה"מ פ"ב רמ"ב ובחיבורו פ"י מה' מעשרות סה"א.

ותוספת הבכורין. בכורים פ"ג מ"י, ופסקה הר"מ בפי"ג מה' מעשרות הי"ד. ובתוספתא להלן (בכורים פ"ב הי"ג) מפורש שאף מן הוודאי פטור. וכ"ה בירושלמי שם פ"ג, לפי נוסח הרש"ס, נ"ב ע"א. ועיין בתוספ' רע"א, בהגהות הרש"ש ובתפארת ישראל למשנתנו, בועז אות ד'. ונתבארו הדברים להלן בתוספתא בכורים הנ"ל, עיי"ש.

70-71. ר' שמעון בן יהודה או' משם ר' שמעון בית שמיי מחייבין וכו'. וכ"ה גם בד ובכי"ע, ואין לשבש את כל הנוסחאות. ולפיכך נראה שלר' שמעון נחלקו ב"ש בכל הדברים שנזכרו במשנתנו (פ"א מ"ג) מחלת ע"ה ואילך, ושנה: חלת ע"ה והמדומע והלקוח בכסף מעשר שני ושירי המנחות ושמן ערב ב"ש מחייבין וכו'. 52 והתנא שחלק עליו, הוסיף במשנתו "פטורין מן הדמאי" אחרי "ושירי מנחות". ועדיין נשאר לנו שריד במשנה מטיפוס א"י (משנה שבירושלמי, הוצ' לו, פרמה): ושמן ערב במקום "שמן ערב". אמנם לפי פירוש בעל פ"מ בירושלמי כאן רפ"ה מסקנת הירושלמי היא שלא נחלקו ב"ש בזה, אבל פירושו בירושלמי דחוק מאד, ואינו מסתבר כלל. וכן שנינו שם: אף על החלה. 53 כלומר, וכי צריך להפריש מעשרות אף על החלה, כפי שמוכח ממשנתנו שם רפ"ה. וחלה חייבת בדמאי? ולא כן תנינן חלת עם הארץ והמדומע פטורין מן הדמאי. ר' אחא וכו' דבית שמאי היא. 54 כלומר, משנתנו רפ"ה, שמחייבת לעשר אף על החלה בלוקח מן הנחתום, היא משנת ב"ש. ותני כן ר' שמעון בן יהודה אמר משום ר' שמעון חלה בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין. 55 וכנראה שגרסו כן בפירוש בברייתא שלנו. ובכל אופן הדין דין אמת, שהרי לשיטת ר"ש מחייבין ב"ש לעשר דמאי אף על שתי הלחם ולחם הפנים, ומכ"ש שמחייבין לעשר על חלה. וע"ז שואל הירושלמי: כלום אמרו בית שמאי (אלא) [אף] 56 כנ"ל להגיה, שהרי הסופרים רגילים לקצר "אלא" ו"אף", וכותבים תכופות "א'" גרידא. דבר שהוא לזריעה? אילו הלוקח לזרע ולבהמה, קמח לעורות, שמן לנר, שמא אינו פטור מן הדמאי? כלומר, הרי לא נחלקו ב"ש וב"ה ברישא, בלוקח לזריעה שהוא פטור מן הדמאי, מפני שאין כאן אכילה כלל, ולפ"ז אף במשנתנו שלוקח עיסה מנחתום ע"ה, הרי העיסה כבר הוכשרה, ובחזקת טומאה היא, וחלתה טעונה שריפה, ולמה יפריש דמאי על החלה הנשרפת אפילו לב"ש? 57 כן פירש הגר"א ז"ל, אלא שהגיה בירושלמי "לאכילה" במקום "לזריעה", ולפי הגהתנו הקלה לעיל, אין צורך בזה. וע"ז מתרץ הירושלמי שבנחתום שגיבל במי פירות עסקינן, או שעשה בטהרה, ולפ"ז החלה נאכלת, וצריך להפריש עליה דמאי לשיטת ב"ש. ונמצאנו למדים שגם למסקנת הירושלמי הברייתא שלנו קיימת. 58 ובהמשך הסוגיא שם אין צורך בשום הגהה, והכל מתפרש כדלעיל, ויתפרש אי"ה במקומו.

71-72. וכולם שקרא שם למעשר שני שלהן מה שעשה עשוי. כלומר, אעפ"י שבכל הדברים שנמנו פטור מלהפריש דמאי, מ"מ אם הפריש דמאי, וקרא שם למע"ש מה שעשה עשוי (עיין להלן). ובירושלמי פ"א ה"ג (ובמקבילה בקידושין פ"ב ה"ח, ס"ג ע"א): וכולן שקרא שם לתרומת מעשר או למעשר שני שלהן מה שעשה עשוי. וכ"ה בר"מ פי"ג מה' מעשרות הי"ט. ולכאורה תמוה מאד למה לא הזכירה התוספתא "תרומת מעשר". והמפרשים הוסיפו כן ע"פ הירושלמי, אבל "תרומת מעשר" לא נזכרה בשום נוסח של התוספתא, וכבר הראינו בכ"מ שאין להגיה מקור אחד ע"פ מקור שני בשעה שכל הנוסחאות במקור האחד הן שוות. ולפיכך נ"ל שהנוסח שלנו הוא בדווקא, וברייתא זו הולכת על מה שנשנה למעלה בתוספתא גרידא, וכל הדברים שנמנו שם אינם נאכלים אלא לכהנים, 59 עיין מ"ש לעיל בבאור מותר העומר. ומשום זה אם הפריש מהם תרומת מעשר אינו מעלה ואינו מוריד, שהרי בין כך ובין כך אסורים לזרים 60 ועיין מ"ש בס' טל תורה לירושלמי כאן, ובוודאי שקשה לפרש את התוספתא ע"פ השיטה התמוהה שהביא. ועיין מ"ש להלן הע' 61. אבל מעשר שני שייך בכולם: בתשלומי תרומה, שצריך לאוכלן בירושלים, ובתוספת בכורים שמפקיע מהן דין נכסי כהן. 61 עיין מע"ש פ"א מ"ז ובכורים פ"ג מי"ב. ובס' משנה ראשונה לבכורים פ"ג מ"י (ד"ה נאכלת) הסיק שתוספת בכורים נאכלת לזרים, ולפ"ז אם הפריש ממנה תרומת מעשר נאסרת לזרים. אבל דבריו שם אינם מוכרחים כלל, ומסתבר שתוספת בכורים אסורה לזרים מדרבנן. ותוספתא זו סוברת כמשנתנו כאן שבתרומת מעשר של דמאי אין חומש (וחולקת על משנת מעילה פ"ד מ"ב, עיין בבלי ב"מ נ"ה ב', וירושלמי כאן פ"א ה"ב, כ"א ע"ד), וממילא אין הבדל בין תרומת מעשר של דמאי ובין תוספת בכורים, ושתיהן אסורות לזרים מדרבנן. ואם הפריש מע"ש מלחם הפנים ומשתי הלחם נראה שצריך לפדותו, כדי שלא יראה כאילו מביא מנחות מחטי מע"ש. 62 עיין מנחות פ"ז מ"ה; ירוש' מע"ש פ"א ה"ג, נ"ב ע"ד; ועיין להלן שקלים פ"א הי"א ובמקבילות. ואעפ"י שאין פודין מע"ש בירושלים, דינו כמע"ש שנטמא, ומה לי נטמא שאינו יכול לאוכלו בטהרה, ומה לי קדושת מנחות שמוכרח לאוכלו חולין. ולא עוד אלא שמכיוון שאין פדייתו מתירתו להוציאו מחוץ לירושלים (משום קדושת מנחות) אפשר שאין כאן איסור פדיון כלל. 63 ובפרט שאנו עוסקים כאן במע"ש של דמאי. עיין פיה"מ להר"מ כאן פ"א מ"ב. אבל עיין במלא"ש שם. ובירושלמי כאן (פ"א ה"ג וקידושין פ"ב ה"ח ס"ג ע"א) אמר ר' יוסי שלשיטת ר' יהודה אף בשיירי מנחות נוהג דין הברייתא שלנו. ולכאורה הדבר תמוה, למאי נפקא מינה, שהרי בין כך ובין כך אינם נאכלים אלא לכהנים, ובעזרה דווקא. ולפיכך נראה שהכוונה היא לעניין שאם הפריש מע"ש שצריך פדיון, וכמו שכתבנו. 64 ולר"א שם אין דין הברייתא נוהג בשירי מנחות. ועיין במה"פ ה"ג ד"ה כולן. ברם בירושלמי (הנ"ל) פירשו שהברייתא שלנו הולכת על משנתנו, ושם שנו גם הלקוח בכסף מעשר, ולפיכך הזכירו גם תרומת מעשר שאוסרת לזרים את הלקוח בכסף מעשר.