תוספתא כפשוטה על דמאי א:טו

44. הלוקח פירות לאכילה וכו'. וכ"ה הסדר בד. אבל בכי"ע הסדר אחר, ושנו כאן: הלוקח לבהמה ולחיה וכו' (לפנינו להלן הי"ט). והסדר בכי"ע הוא יותר הגיוני, ומתחילה משמיעה לנו התוספתא שהלוקח לבהמה פטור מן הדמאי, ואח"כ היא מלמדת אותנו שזהו דווקא בלוקח בתחילה לבהמה. ובמשנתנו (פ"א מ"ג): הלוקח לזרע ולבהמה וכו' פטור מן הדמאי. ובירושלמי שם: א"ר יוחנן ותני כן (עיין בבלי חולין ז' ב') וכו' לקחן לאכילה וחישב עליהן לזרע לא הכל ממנו.

ונמלך למכרן. בברייתא שבחולין (ז' ב'): ונמלך עליהן לבהמה . ובס' המפתח לר' נסים, כתובות כ"ח ב' (תשה"ג אסף, הוצ' מק"נ, ירושלים תש"ב, עמ' 198): ונמלך עליהן לזריעה .

לא ימכרם לגוי. שהרי כשקנה לעצמו נתחייב בדמאי, ואסור למכור טבל לגוי (מ"ב). ובח"ד פירש דחיישינן שמא ימכרם הגוי לישראל, והוא מפי' הרדב"ז לפי"ג מה' מעשרות הט"ו. ולא זכיתי לרדת לסוף דעתם בזה, למה לא פירשו כפשוטו, שהרי ברור שאסור להאכיל לגוי טבל של דמאי בחובו, 32 ועיין במשנתנו רפ"ג ובירושלמי שם, וברש"י ברכות מ"ז א' ד"ה אכסניא ולהלן הכ"ב. ומכ"ש שאסור למכור לו טבל. ולא עוד אלא שמלשון הר"מ שם "הלוקח פירות לאכילה ונמלך עליהם לבהמה 33 כלשון הברייתא בחולין ז' ב'. הרי זה לא ימכרם לגוי" משמע שאם מתחילה לקחם לבהמה מותר למכור אותם לגוי, ולא חיישינן שמא ימכור אותם הגוי לישראל לאכילה, והקונה לא ידע שהיו כבר ביד ישראל. 34 ומסתבר שמחשבת המוכר היהודי (בשעת קנייתו) אינה מבטלת את מחשבת הקונה השני מיד הגוי. וכן משמע מלשון התוספתא כאן שאם קנה מלכתחילה ע"מ למכרם לגוי מותר לעשות כן ולא חיישינן למכשול.

44-45. ולא יאכילם לבהמת אחרים ולא לבהמת עצמו. כלומר, לא יאכילנו לבהמת אחרים בשכר, שהרי הוא מוכר טבל, ולא לבהמת עצמו שהוא נהנה בטבל בהנאה של כילוי. 35 עיין במשנת פאה פ"א מ"ו, להלן ה"כ, ובבלי שבת כ"ו א' ובתוספ' שם ד"ה אין. ודווקא אם לוקח מתחילה לבהמה ולנר מותר, כמפורש במשנתנו. ובבלי חולין ז' ב' גורס: לא יתן לא לפני בהמתו ולא לפני בהמת חברו. ועיין הלשון בר"מ הנ"ל.