תוספתא כפשוטה על חלה א:ד

6. העושה עיסה לרבים וכו'. או"ז ח"א ה' חלה סי' רט"ו, ל"ג רע"ב, מאירי חלה ספ"א עמ' 16. ופירש באו"ז: והא דתניא העושה עיסה לרבים חייב בחלה נראה בעיני דמיירי שהוא עושה עיסה של רבים שהם שותפים בה, אע"ג דליכא שיעור עיסה אלא בין כולם אפ"ה חייב בחלה וכו', מיהו לשון הברייתא לא מיתרצת לי, דהוה ליה למיתני עיסת השותפין חייבת בחלה. ובר"מ (פ"ו מה' בכורים ה"ו): עיסת השותפין והעושה עיסה לרבים חייבת בחלה. וכ"ה בכפו"פ פט"ו עמ' שע"א. ועיין בפי' הרש"ס, נ"ח ע"ב (ועיין חולין קל"ה ב'). ולפי פשוטה פירושה שעושה עיסה משלו לצרכי הרבים (דוגמת הנוטע לרבים, עיין להלן ערלה פ"א רה"ב שו' 5 ומש"ש), ומלמדת אותנו התוספתא שאין דינה כמגלגל עיסה להפקר. 14 עיין מ"ש להלן שו' 34. ואעפ"י שבתורה לא נתבאר בפירוש שהפקר פטור מתרומות ומעשרות, אלא הלכה היא שאין חיוב תרו"מ בשעה שהלוי והכהן יכולים לזכות בכל הפירות, כלומר, "ידך וידו שוין בו", הכא שאני שאינו מפקיר את העיסה אלא נותן רשות לרבים לאכול משלו, והוא כמזמינם לאכול אצלו, ואפילו אין בעיסה כשיעור לכל אחד ואחד חייבת בחלה.

6-7. לאכלה בצק חייב וכו'. כ"ה בכל הנוסחאות. וכ"ה באו"ז הנ"ל, בכפו"פ פט"ו עמ' שע"א, ובמאירי חלה עמ' 16, ואין להגיה. וכתב במאירי (שם עמ' 10): "זהו ביאור המשנה ופסק שלה (כלומר, פ"א מ"ה ומ"ו), ונתחדש עליה בתוספתא שהעושה עיסה לאכלה בצק חייב בחלה, ויראה דוקא בשנמלך לאפותה". ולדעתו משלימה התוספתא את משנתנו (פ"א מ"ה) ושונה שאם תחילתה לאוכלה בצק וסופה לחם חייבת בחלה, ואין אנו הולכים אחרי המחשבה בשעת הגלגול. ולפי פשוטו פרושו שאפילו אוכל את העיסה בצק חייבת בחלה, מפני שבטלה דעתו אצל כל אדם, ומכיוון שנתגלגלה אסור לאכול ממנו עראי. 15 ואינה דומה לחלוטה וכדומה שהיא פטורה אפילו בלילתה עבה, שהרי יש שאוכלים אותה כמות שהיא, ועדיין לא נטבלה, אם אין דעתו לאפותה. וכן אם דעתו לייבשה בחמה לא נטבלה לשיטת כמה מן הראשונים. אבל בנידון דידן שדעתו לאכל בצק כמות שהוא בטלה דעתו אצל כל אדם, וחזקתו לאפותו בתנור, ונטבל משעת גלגול. ופשיטא שלשיטת ר"ת (ס' הישר סי' רצ"ז, ל"א ע"ג, תוספ' פסחים ל"ז ב' ד"ה דכ"ע וד"ה לחם ועוד) שכל עיסה שבלילתה עבה מתחייבת משעת גלגול, אפילו אם דעתו לגומרה בפטור, התוספתא מתפרשת כפשוטה, כמו שפירש בפי' חזון יחזקאל כאן.

7. קמח קלי שגבלו וכו'. וכ"ה בד, באו"ז, בכפו"פ ובמאירי (עמ' 16) הנ"ל. ובירושלמי (פ"א ה"ז, נ"ח ע"א): קמח קלי שעשאו בצק חייב בחלה. [ועיין מ"ש להלן פסחים עמ' 151 ש' 10, (וב"תוספתא כפשוטה" עמ' 517-516.)]

ועשאו עיסה חייב. כאן אינו כתוב לאוכלו עיסה, או בצק (כמו ברישא), אלא ועשאו עיסה, כלומר, עשאו עיסה על מנת לאפותה. וכן ניסח הר"מ (פ"ו מה' בכורים סהי"ג): וכן קלי שלשו לאפותו פת חייבין בחלה. וכן מפרש בירושלמי הנ"ל: "ר' יוסי בשם ר' יוחנן והוא שאפיין". אבל אם אכלו בלא אפייה פטור. וכן בר"מ הנ"ל (סהי"ב): וכן קלי שלשין אותו במים או בדבש, ואוכלין אותו בלא אפייה פטור שאין חייבת אלא עיסה שסופה להאפות לחם. ובדיני חלה להרשב"ץ פ"ב (תשב"ץ ח"ב סי' רצ"א): העושה עסה מקמח קלי אם לאפותה חייבת בחלה, ואם לאכלה בלא אפייה פטורה מן החלה.

7-8. עיסת ארנונא חייבת בחלה מפני שחייב וכו'. וכ"ה באו"ז ח"א ה' חלה ריש סי' רל"ה, ל"ה ע"ג, מאירי פסחים ו' א' (9 סע"ב), כפו"פ פט"ו עמ' ש"ע. וכן בספר הישר לר"ת סי' רנ"ג, כ"ז ע"א: עיסת ארנונא חייבת מפני שהיא באחריותם עד שימסר. ובפיסקי חלה להרשב"א ש"ד (בד"ר בטעות ש"ג), ט"ו רע"א: ותניא בתוספתא עיסת ארנונא חייבת בחלה מפני שחייב בארנונא עד שעה שימסור, והיא היא. 16 עיין במהרי"ט אלגזי ה' חלה פ"ד סי' י', צ"א ע"א. וציין לו המו"ל שם. ועיין תוספ' פסחים ו' א' ד"ה בהמה, רא"ש שם פ"א סי' ה'. ומלשון התוספתא ברור שהכוונה היא לעיסה שעשה באופן מיוחד לשם ארנונא, כלומר, למסור את הלחם לשלטונות כמס הארנונא (annona) שהיו גובים בבעלי חיים ובפירות כמות שהם. וטעם החיוב הוא מפני שסוף כל סוף העיסה היא באחריותו עד שעה שימסור, והרי לפעמים אינם זקוקים לכל הלחם הנגבה, והגוי מוותר בפעם זו, וגובה כפלים בפעם אחרת, ונמצא שעדיין הכל ברשות ישראל. ובמשנתנו (פ"ג מ"ה): נכרי שנתן לישראל עיסה לעשות לו פטורה מן החלה. ומקשה בירושלמי שם (ה"ד, נ"ט סע"א): מה בינה לעיסת ארנונא, שמא אינה חייבת בחלה? כלומר, הרי גם בעיסת ארנונא עושה את העיסה בשביל השלטונות, והוי ליה כאילו מסר לו הגוי עיסה לעשות לו. ומתרץ הירושלמי: תמן ברשות ישראל היא שמא ימלך הגוי ליטלה, 17 = לא יטלה, ולא יטלה, עיין מ"ש לעיל, עמ' 726, ובתס"ר ח"ב, עמ' 52, ועמ' 245 ועוד. והראשונים גורסים בפירוש: שלא ליטלה, עיין אהצו"י, עמ' 136 ואילך. וכ"ה ברש"ס, נ"ז ע"א. ברם הכא לדעתו היא תלויה. כלומר, עיסת ארנונא היא ברשות ישראל עד שעה שימסור, והרי יכול הגוי להמלך כשלא יצטרך ללחם ולוותר עכשיו ולבקש עיסה בפעם אחרת, אבל במשנתנו, וכי בדעת הגוי הדבר תלוי, בתמיה, והרי יכול היהודי למסור לו לגוי את עיסתו בעל כרחו, ואם יתרצה הגוי לקחת דמים, דינו כקונה עיסה שנתגלגלה ברשות הגוי ופטור. 18 ועיין בראשונים הנ"ל שפירשו אחרת, אבל להלכה אין הבדל. ובבבלי (פסחים ו' א'): איכא דאמרי אמר רבא וכו' עיסת ארנונא חייבת בחלה, ואע"ג דלא מצי מסלק ליה וכו', עיסה לית ליה קלא. ומוכח מכאן ששיטת הבבלי היא שמדינא עיסת ארנונא פטורה מן החלה, ורק מדרבנן חייבת משום מראית העין, שמא לא ידעו שיש לגוי חלק בה. ובר"ח שם: בהמת ארנונא. פי' בהמה שיש בה שותפות לגוי וכו', ועיין ערוך ערך ארנון. ומכאן שפירש כן גם עיסת ארנונא, ועיין בראשונים הנ"ל ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' ש"מ שהשיגו על פירוש זה. והרשב"ם גרס בבבלי: עיסת ארנונא פטורה, 19 ס' הישר לר"ת סי' רנ"ג, כ"ז ע"א; או"ז ח"א, ל"ה ע"ד, ה' חלה סי' רל"ה. ועיין מאירי פסחים ו' א'. וכן מעיד בר"ש פ"ג מ"ה שברוב הספרים הגירסא היא: עיסת ארנונא פטורה מן החלה, והוא דלא מצי מסלק ליה. אבל הרשב"ם גרס: פטורה מן החלה אע"ג דמצי מסלק ליה וכו'. עיין בס' הישר ואו"ז הנ"ל. וכבר השיגו הראשונים הנ"ל על גירסא זו. ועיין בס' התרומה סי' פ"ג, ומ"ש במהרי"ט אלגזי ה' חלה פ"ד סי' י', צ"א ע"א, בפירוש דבריו, עיי"ש.