תוספתא כפשוטה על ביכורים ב:ח

43. כיצד מפרישין את הבכורים וכו'. משנתנו רפ"ג, ספרי כי תבוא פי' ש"א עמ' 320.

44. קושרן במשיחה וכו'. בכל נוסחאות המשנה (לרבות שלשה קטעים מן הגניזה שבדקתי בהם) והספרי הנ"ל: בגמי וכו'. אבל בס' לשון חכמים (פורת עמ' 168) מעתיק מקטע אחד של הגניזה (של המשנה): וקושרן במשיחה, וכ"ה בפירושים של מר רב חנינאי ריש מתיבתא, לפי בה"ג ה' בכורות ד"ו, קל"ח ע"ב, וד"ב עמ' 591. ועיין בה' קצובות הוצ' ר"מ מרגליות ה' העומר עמ' 89.

45. ר' שמעון אומ' חוזר וכו'. משנתנו הנ"ל, ועיין לעיל ספ"א ומש"ש.

46. מצוה להביאם בשבעה כלים וכו'. כל הברייתא בשם התוספתא בר"ש וברא"ש פ"ג מ"י, אגודה שם, קצ"ה ע"ב, סמ"ג עשין קל"ט, ר"ב ע"א. ובריבמ"ץ ספ"ג: תניא הביכורים מצוה להביאן בשבעה כלים וכו'. וכן בס' יריאים השלם סי' קנ"ב, עמ' 142: ותנן מצוה להביא בז' כלים. פי' כל מין ומין לבדו וכו'. ועיין בר"ש הנ"ל. ופסקה הר"מ בפ"ג מה' בכורים ה"ז, ועל פיו ניסחו בסמ"ג הנ"ל 56 עיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 58 שו' 25–26. וברבינו בחיי כי תבוא, רכ"ח ע"ג. וכל הברייתא הובאה בירושלמי נוסח הרש"ס (נ"א ע"ד), וממנו בד' קושטא. 57 ומדפוס קושטא הדפיסוה בד' אמשטרדם ודפוסים המאוחרים, עיין מ"ש בסה"י לכבוד מרכס ז"ל, עמ' שי"ח. ובפי' ר"א מזרחי על התורה (כי תבוא כ"ו, ב') כתב: "וראיתי לקצת מפרשים שכתבו בשם ר"ת מאורליינש, דאי לאו קרא דמראשית ולא כל ראשית הוה אמינא שצריך להביא בכורים מכל שבעת המינין, קמ"ל מראשית ולא כל ראשית, לומר שאינו צריך להביא אלא ממין אחד מהם בלבד, אי זה מהם אשר יבוכר תחילה. ואני לא מצאתיו ואיני מאמין שיצא זה מפיו, שהרי כל השבעה מינין חייבין בבכורים, וצריך כל מין כלי בפני עצמו, ואם הביאם בכלי אחד צריך שלא לערבם, אלא שיניח שעורים מלמטה וכו', כדתניא בתוספתא". ודברי ר"ת מאורליינש הובאו בבעלי התוספות על התורה (מנחת יהודה ריש כי תבוא), ופשיטא שאי אפשר להניח שאחד מגדולי רבותינו 58 עיין עליו בגליאה יודאיקה של גרוס, עמ' 36. יאמר דבר זה. וכנראה שכוונתו שאלמלי הכתוב "מראשית" הייתי אומר שהוא מחוייב להמתין עד שיתבכרו כל המינין ויביא כולם בבת אחת, או שצריך לקרוא על כל אחד ואחד ולעלות לירושלים עם כל מין ומין, 59 והייתי דורש שאינו מגיד פעמים בשנה אלא על אותו מין בלבד, כלומר, שאם קנה שדה אחרת ונתבכר לו שוב מאותו מין, אינו קורא. ואנו למדים מן הדיבור "מראשית" שאינו צריך להביא אלא ממין אחד, אם עדיין לא נתבכרו לו שאר המינין, ומביאו לירושלים וקורא עליו, וכבר נפטר מהבאת שאר המינין, אלא שאם הביא מקבלין ממנו ואינו קורא (עיין במשנתנו פ"א סמ"ט). ועיין שם בבעלי התוספות שסיימו: וזה שפרש"י ז"ל הגדתי היום וכו', ומוכח כפירושנו.

47. מביא שעורין ונותן מלמטה ודבר אחר וכו'. הראשונים הנ"ל. ובס' העקידה כי תבוא, שער צ"ח (ד"ו ש"ז, רע"ד ע"ד): ותניא בתוספתא דבכורים אם הביא הרבה מינים ביחד לא יביאם בתערובת, אלא שעורים מלמטה וחטים מלמעלה, ושיהא דבר אחר מפסיק בין מין ומין, כגון הוצין ועלין וכיוצא בהן וכו', כלשון הר"מ הנ"ל. ועיין רלב"ג ריש כי תבוא, רל"ח ע"א. ובמשנתנו (פ"ג מ"ב): כיצד מעלין את הבכורים וכו'. וכ"ה בכל הנוסחאות שבדקתי. אבל בקטע אחד מן הגניזה (לפי פורת לשון חכמים עמ' 168): כאי זה צד סודרן, דבר שנשמר ניתן למעלה (צ"ל: למטה, עיין להלן), ודבר שאינו נשמר ניתן למטה (צ"ל: למעלה, עיין להלן). כאיזה צד [מעלין את] הבכורים וכו'. וכן מצאתי בפסיקתא זוטרתי כי תבוא כת"י 60 עיין מ"ש עליו בקרית ספר שי"ג, עמ' 105 ואילך. בפיסקא ממשנת בכורים: כיצד סודרן, דבר שנשמר נותנו למטה, 61 בתחילה כתב הסופר: למעלה, ותיקן בעצמו: למטה. ודבר שאינו נשמר נותנו למעלה. כיצד מעלין הביכורים וכו'. והתוספתא שלנו מפרשת כ"ז בפרוטרוט. ולפי דרכנו למדנו מכאן איזה מין היה נשמר יותר מחבירו.

50. תאנים למעלה מכולן וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע, וכ"ה (בשינויים קלים) בסמ"ג, ברבינו בחיי ור"א מזרחי הנ"ל בשם התוספתא. ברם בר"ש וברא"ש ובאגודה הנ"ל: למעלה מכולן ענבים. ומקיף עליהן אשכול של ענבים מבחוץ. וכ"ה בריבמ"ץ ספ"ג הנ"ל: למעלה מהן ענבים, ומקיף וכו'. וכ"ה בירושלמי הנ"ל בנוסח הרש"ס. ולפי גירסא זו האשכול שבחוץ הוא עיטור בכורים, מלבד הענבים שבכלי, וכפירוש הרש"ס שם: "סתמא כר' עקיבא דבעי עיטור מז' מינין". אבל גם לפי גירסא שלפנינו מעטר בענבים שהם חלק מן הבכורים (עיין בפיה"מ להר"מ פ"ג מ"ג ד"ה עטרו), אלא שאין דינם כעיטור בכורים אלא כבכורים עצמם. ועיין בירושלמי כאן פ"ג ה"ג, ס"ה ע"ג, ובר"מ פ"ד הט"ז (ואם היה להם לח ויבש מראין את הלח מלמעלה).

50-51. לא היו עולין יחידיים וכו'. כמפורש במשנתנו (פ"ג מ"ב): כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד וכו'. וכ"ז כדי לעשות פומבי לדבר, על שם בבית אלקים נהלך ברגש. עיין ר"מ הנ"ל ובבלי סוכה נ"ב סע"ב וירושלמי יומא ספ"ב, מ' ע"א.

51. לא היו מהלכין כל היום כולו וכו'. הראשונים הנ"ל, ר"מ פ"ד מה' בכורים הט"ז, סמ"ג עשין ק"מ, ר"ב ע"ב.

51-52. אלא שתי ידות ביום. בזמן הבאת הבכורים (שהוא סמוך לעצרת) אור היום בא"י הוא בערך ארבע עשרה שעות, 62 במדרש תלים פי"ט, הוצ' בובר, עמ' 168: "מן תקופת ניסן עד תקופת תמוז היום לוה מן הלילה וכו' אחד משלשים בשעה" (כלומר, שתי דקות ליום, שעה לחודש), ונמצא שבז' סיון היום הוא י"ד שעות ורבע. ופשיטא ש"אחד משלשים בשעה" הוא לאו בדווקא, אלא קרוב לו. ובפרקי דר"א פמ"א, הוצ' הרד"ל צ"ו ע"ב: ר' חכינאי אומר בחודש השלישי היום כפול כלילה. ועיין בהערות הרד"ל שם הע' מ', ועיין מ"ש פרידלנדר בהוצאתו האנגלית, עמ' 322, הע' 5. ושתי ידות ביום הן יותר מתשע שעות.

52. חזני בית הכנסת וכו'. וכ"ה בד, בריבמ"ץ, בר"ש, ברא"ש ובירושלמי הנ"ל. ובכי"ע: חזנין וכל בית הכנסת וכו'. והר"מ השמיט בבא זו. ופירש בח"ד שהחזנין היו השלוחים ששלהו לפניהם כדי להודיע לאנשי ירושלם, עיין במשנתנו פ"ג מ"ג ובר"מ הנ"ל.

53. מפני אהל טומאה. זהו באור למשנתנו פ"ג מ"ב. ועיין בראשונים הנ"ל, ובר"מ שם. ובירושלמי פ"ג ה"ב, ס"ה ע"ג: וילינו בבית הכנסת? תנא ר' חלפתא בן שאול מפני אהל טומאה.

וטעונין עולה. משנתנו פ"ג מ"ה ולהלן שו' 60. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

ושלמים. וכן פסק הר"מ בפ"ג מה' בכורים הי"ב. ועיין בפי' הרש"ס, מ"ה ע"ב. ובירושלמי (פ"ג ה"ג, ס"ה ע"ג) אמרו על משנתנו (פ"ג מ"ג: והשור הולך לפניהם): פשיטא שהוא מקריב. [מהו מקריב?] שלמים? ר' אימי אמ' מקריב שלמים. רב אמר מקיצין בהן (בנוסח הרש"ס: בו) את המזבח. ולפי רב אף השור היה קרב עולה. אבל רב אינו חולק על הברייתא כאן, אלא מפרש את המשנה שהשור שהיה הולך לפניהם שהיה בוודאי משל רבים קרב עולה, אבל כל יחיד היה יכול לקנות בהמה בירושלים ולהקריבה שלמים משום שמחה. 63 עיין בירושלמי פ"ב ה"ג, ס"ה ע"א, ובר"מ פ"ג מה' בכורים הי"ב. ובירושלמי להלן שם אמרו: יחיד שנתעצל ולא בא (כלומר, עם הרבים) מביא גדי וקרניו מצופות כסף. ושמא לשיטת רב גם גדי זה קרב עולה. ובמשנתנו (פ"ב מ"ד) בסתם: "וטעונין קרבן", אבל הקרבן אינו מעכב. 64 עיין בירושלמי הנ"ל.

53-54. לא היו מתעסקין בהן בחזירתן וכו'. עיין בשנו"ס. וכעין גירסא שלנו אף בריבמ"ץ, ר"ש ורא"ש הנ"ל, ובירושלמי נוסח הרש"ס הנ"ל. והר"מ השמיט הלכה זו. ועיין בתשה"ג שערי תשובה סי' של"ז, ובהערות הרד"ל בתחילת הספר שם עמ' VIII, הע' ט', והגירסא ההיא מתאימה לגירסת ד וכי"ו, עיי"ש. ופירושו שבחזירה היו מתעסקין בהם יותר מבהליכה. אבל המקור שם מפוקפק מאד.