תוספתא כפשוטה על ביכורים ב:ה

19. מיטמי באודם כנשים. משנת זבים רפ"ב, תוספתא שם פ"ב ה"ב ומ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 123. ועיין בתוספ' יבמות פ"ג א' ד"ה בריה.

19-20. ואין מתיחד עם האנשים כנשים. כ"ה בכל הנוסחאות. ובר"מ פכ"ב מה' איסורי ביאה הי"א פסק: אבל האיש מתייחד עם האנדרוגינוס. ובכ"מ שם תמה עליו מן התוספתא כאן, עיי"ש. ועיין בטוא"ע סי' כ"ב ובב"י ובפרישה שם. והגר"א (אה"ע סי' כ"ב, ס"ק י"ב אות י"ט) מגיה בר"מ. ובר"מ פי"ב מה' שכנים הט"ו משמע שאין דרכו במשא ומתן כאשה. ור' יוסף מר"ם הנ"ל נסתפק אם הכוונה דווקא לאנשים שהוא ערוה עליהם, או אפילו בשאר אנשים שאינו ערוה להם. ובשו"ת הרמ"ע הנ"ל, קל"ח ע"ב: ומדברי מגיד משנה מוכח שבספרי התוספ' הקדמונים לא היה כתוב בהם הלשון הזה (שהרי ציין שם לתוספתא, ולא הזכיר שהתוספתא סותרת). וכבר ראיתי למי שנדחק לפרש שאינו מתיחד עם האנשים שהיא ערוה עליהם אילו היתה אשה גמורה וכו'. וכיוון לר' יוסף מר"ם הנ"ל, עיי"ש שדחה את פירושו.

20-21. ואין זוקק לייבום כנשים. וכ"ה בד, בכי"ע, (בכי"מ, בסוף הבבא) ובנוסחאות הבה"ג. ובנספח למשנה (חוץ מכי"מ) ליתא, ולא היה גם לפני ר' משולם הנ"ל בנספח למשנה. 31 ועיין לעיל מ"ש שו' 14 ד"ה ואין נעטף. ובר"ש הנ"ל: ואין זקוק לייבום כנשים, כך כתוב בכל הספרים. וכן מעתיק ר' משולם הנ"ל מנוסח התוספתא וכ"ה במאירי הנ"ל. והעיר ע"ז הר"ש שם: משמע דאיירי בשנתקדש לאחד מן האחים ומת, דפטור מן החליצה ומן היבום וכו'. אבל אי אפשר לפרש כן, דא"כ מאי כנשים, אדרבה נשים זקוקות הן, אלא ה"ג ואין זוקק ליבום 32 כן מעתיק הרש"ס בשמו, מ"ב ע"א. ולפנינו בט"ס: ואין זקוק ליבם כנשים. ורבינו לא היה מגיה כסיגנון שאינו מצוי בש"ס, אלא כסיגנון המשנה והתלמוד בכ"מ. כנשים וכו'. וכ"ה בתוספתא יבמות פ"ב ה"ה וה"ו, ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב עמ' 18. ובכי"מ מתאימה כל בבא זו לנוסח התוספתא, אלא שההלכה "ואינו זוקק ליבום" באה שם בסוף הבבא.

21. ואין חולק עם הבנים כנשים. כ"ה בכל נוסחאות התוספתא, ובכי"מ ובה"ג. 33 בהל"פ, עמ' קנ"ה: ואינו חוליק עם האחים כנשים. ובה' ראו, עמ' 115: ואינו חולק עם האנשים כנשים. ועיין בפיה"מ כאן פ"א מ"ה. ועיין טורי אבן מגילה כ' ב'. אבל בנספח למשנה (חוץ מכי"מ) ובנוסח המשנה של ר' משולם חסרה הלכה זו. ובר"ש הנ"ל: ואין חולק עם הבנים בנכסים מרובים, שהזכרים דוחים אותו אצל נקבות, כדאיתה בריש מי שמת (ב"ב פ"ט מ"ב, ועיין בתיו"ט שם ומ"ש לעיל שו' 13–14). ועיין ר"מ פ"ה מה' נחלות ה"א וה"ב. ועיין ירושלמי יבמות ספ"ח, ט' ע"ד.

22. ואין חולק בקדשי קדשים כנשים. וכ"ה בד ובנוסח התוספתא לרבינו משולם. ופשיטא שאינו אוכל בקדשי קדשים שאינם נאכלים אלא לזכרי כהונה. ועיין יבמות ע"ב א' וברש"י שם ד"ה ואין אוכל. אבל בכי"ע, בכי"מ, בה"ג, בהל"פ, בה' ראו, בנוסח הר"ש ובמאירי: ואינו חולק בקדשי המקדש כנשים. ובר"מ פ"י מה' מעשה הקרבנות הי"ז: אשה ואנדרוגינוס אין חולקים להם בקדשי המקדש כלל, שנאמר איש כאחיו (ויקרא ז', י'). 34 ועיין בבלי קידושין נ"ג א' ובמקבילות. ובה"ג, בהל"פ ובה' ראו הנ"ל כתבו: ואינו חולק בקדשי מקדש, דכל זכר בבני אהרן כתיב (ויקרא ו', י"א). ועיין תו"כ צו פ"ג ה"ה, ל"א ע"א, ובבלי זבחים ק"ב סע"א. ובה"ט שם כתב: האנדרוגינוס יראה לי שאוכל בקדשים קלים. ועיין ביד איתן שם הי"ז. ובמשנתנו (זבחים רפי"ב): וכל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר (חוץ מבעלי מומים). ובכל הנוסחאות של הנספח למשנה (חוץ מכי"מ) חסרה הלכה זו, ובמקומה כתוב: ואינו עובר לא על בל תקיף ולא על בל תשחית ולא על בל תטמא למתים כנשים. והדברים לכאורה תמוהים. ובבבלי (סנהדרין נ"א סע"ב) מפורש שלר' ישמעאל כהנים בעלי מומים הם בקדושתם ומוזהרים על טומאת מת. ובמאירי שם עמ' 210 כתב: ובשם תוספתא שמענו להפך . ושמא שמע מחכם שרצה לפרש כן את הברייתא שלנו בשיטת ר' ישמעאל עצמו (משנת בכורות ספ"ו): ואנדרוגינוס וכו' ר' ישמעאל אומר אין מום גדול מזה. ברם גם בתו"כ ריש אמור מפורש שבעלי מומים מוזהרים על טומאת מת, ולא שמענו מי שנחלק על הלכה זו, ובצדק כתב שם המאירי על הלכה מדומה זו "ולא יראה כן". ולא עוד שעדיין לא הרווחנו כלום בפירוש אינו עובר על בל תקיף וכו'. ולפיכך נראה שהפירוש הוא שאינו לוקה על בל תקיף וכו', כפירוש הרמ"ע מפאנו הנ"ל, קל"ח ע"ב, והגר"א בבאורו ליו"ד סי' קפ"א ס"ק ח' אות י"א. ואין בזה דוחק, ונוסח זה לשיטתו, עיין להלן שו' 39–40 ד"ה ובד"נ. ועיין לעיל שו' 15 ושו' 15–16.

23. ופסול מכל עדות שבתורה וכו'. ר"מ פ"ט מה' עדות ה"ג, והעיר הרשב"ש (תקון סופרים בס' יבין שמועה להרשב"ץ, ס"ט ע"ד) שמקורו מכאן. וברלב"ג משפטים, צ"ז ע"ב: והאנדרוגינוס פסולים לעדות וכו', בסוף תוספת בכורים. ועיין בירושלמי יבמות ספ"ח, ט' ע"ד.

24. ואם נבעל בעבירה פסול וכו'. וכ"ה בד ובה"ג ד"ו וד"ב הנ"ל. 35 בהל"פ ובה' ראו חסרה פיסקא זו. ועיין מ"ש להלן בשם ר' משולם. ובכי"ע: ואין נבעל בעבירה ופסול מן הכהונה וכו'. ובכי"מ: ולא נבעל בעבירה כנשים (ולא יותר). ובכת"י קויפמן, פרמה, קטעים מן הגניזה ונוסח הר"ש הנ"ל: ואינו נבעל בעבירה כנשים (מלה זו חסירה בקג"נ) ונפסל 36 בר"ש: ופסול, כגי' כי"ע. מן הכהונה כנשים. וכ"ה בנוסח המשנה שלפני ר' משולם הנ"ל. ובמאירי שם (עמ' 306): ואינו נבעל בעבירה כנשים וכו', (עמ' 307) פירוש שאם נבעל לפסול נפסל. וכנראה שאין הבדל בנוסחאות, ו"אינו" פירושו "ואין הוא" 37 על אין=אם, עיין מ"ש לעיל חלה פ"ב הע' 28. ועל הצירוף אינו=אין הוא, עיין מ"ש בתרביץ ש"ג ס"ג, עמ' 337, ובהע' 2 שם. נבעל בעבירה ונפסל 38 ונפסל=הוא נפסל, עיין מ"ש בתרביץ ש"ד ס"ד, עמ' 377. לכהונה וכו'. ופירש הר"ש: דאם נבעל בעבירה פסול מן התרומה, אם הוא כהן כבת כהן שנבעלה לפסול לה. ור' משולם הנ"ל (יבמות פ"א סע"א) מעתיק בשם בה"ג: ואינו נבעל בעבירה, ופסול מן התרומה כנשים (ועיין מ"ש לעיל בשם בה"ג). וכן בירושלמי יבמות (פ"ח ה"ו, ט' ע"ד): נבעל נפסל מן התרומה כנשים. ועיין ר"מ פ"ז מה' תרומות הט"ז ובכ"מ שם. ובס' המעשים לבני א"י (תרביץ ש"א, ס"ג עמ' 10): אנדרגינס שנבעל בעבירה ונטל את הדין 39 כלומר, שקבל את ענשו, וחזר בתשובה, שאם לא כן אין נותנין לו תרומה, עיין מ"ש לעיל סוף תרומות. ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' רל"ט. מהוא שיפסל מן הכהונה? כך המעשה (כלומר, הפסק) אם אין לו אומנות אלא היא (כלומר, שהיה מופקר, כלשון המשנה בסנהדרין פ"ג מ"ג) לא יאכל בתרומה, ואם יש לו אומנות אחרת ונתפשה ונבעלה הרי זה כשר לכהונה. 40 כלומר, שנתפס ונבעל לכשר, אינו נפסל מן התרומה. ועיין מ"ש על כ"ז בתרביץ ש"ב ס"ג, עמ' 379, הע' 7. ואף כאן אנו רואים שלכהונה בהלכה שלנו כוונתה לתרומה. ואפשר שתנא זה סובר שאנדרוגינוס חייב בראייה, עיין ספרי ראה פי' קמ"ג עמ' 196 ומכילתא דרשב"י עמ' 159. ועיין ירושלמי חגיגה פ"א ה"א, ע"ו ע"א, ותוספתא ריש חגיגה. ושמא היו תנאים שלא שנו שם "אף". ועיין בבלי שם ב' א'. ולפ"ז אנדרוגינוס הוא בכלל "כל מצות", לעיל שו' 17. אבל עיין פרה פי"ב מ"י ועוד ומ"ש לעיל סוף הע' 30.