תוספתא כפשוטה על ביכורים א:ה

13. עד באר הגולה חייב באחריותן. במשנתנו (פ"א מ"ט): ומניין שהוא חייב באחריותן עד שיביא להר הבית, שנאמר ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך, מלמד שחייב באחריותם עד שיביא להר הבית. ופי' בתיו"ט שהר הבית הוא לאו דווקא, אלא הכוונה לבית המקדש (כמו בריש משנת חגיגה), כפי שמוכח מן המקרא שהביאו. וכן לעיל שם במשנה (מ"ח): נטמאו בעזרה נופץ וכו', ומשמע שכל זמן שלא הגיעו לעזרה הבכורים עדיין באחריות בעלים. וכן מפורש במה"ג (מכילתא דרשב"י עמ' 159): מלמד שהוא חייב בטיפול הבאתן עד שיביאם לבית הבחירה. 28 וכן ברלב"ג ריש כי תבוא, רל"ח ע"א, מעתיק: שהוא מיטפל בהבאתם עד באם למקום הבחירה. ועיין במשנת מע"ש פ"ה מי"ב. אבל בר"מ ספ"ב מה' בכורים ופ"ד ה"ט מעתיק כלשון משנתנו כאן. וכן בריבמ"ץ פ"א מ"ח: נטמאו בעזרה נופץ ואינו קורא. פי' מפזרם בעזרה, ושוב אינו חייב באחריותן, אבל כשנטמאו מקודם מפריש שניים תחתיהן משום שחייב באחריותן עד שיביאם להר הבית וכו', ומוכח גם מדבריו שפירש שהר הבית כאן כוונתו לעזרה, ולפ"ז אין ר' יהודה חולק על משנתנו אלא מפרש אותה. 29 בריבמ"ץ הנ"ל מסיים: ר' יהודה אית ליה האי סברא, ולפי גירסתנו בריבמ"ץ מוכח שפירש שמשנתנו הנ"ל היא כר' יהודה כאן, וכמו שכתבנו. אבל מסתבר יותר שדברי הריבמ"ץ עונים על סוף מ"ט: הרי שהביא ממין אחד וקרא וכו', עיין בירושלמי ובר"ש שם. והנה ידוע לנו ממשנת מדות (בסופה) שלשכת הגולה, שבתוכה היה באר הגולה, היתה אחת משלש הלשכות שהיו בצפון העזרה (לפי נו"א בדרום). ולשכת הגזית הסמוכה לה היתה חציה בקודש וחציה בחול, והיתה פתוחה לקודש ולחול. 30 עיין בבלי יומא כ"ה א'. ועיין במשנת מע"ש פ"ג מ"ח ובמפרשים שם. והלשכה השניה, הסמוכה לה, היתה לשכת כהן גדול, עיין בתוספ' יומא ח' ב' ד"ה דאי. ושמא גם לשכת הגולה היתה כן, והיה אפשר להכנס לה מהר הבית וממנה לעזרה. ובאר הגולה היה על הגבול שממנו ולמעלה הוא קודש, 31 ועיין במשנת עירובין פ"י מי"ד, בפיה"מ להר"מ ובמלא"ש שם. ולפיכך נתן ר' יהודה סימן מדוייק שהוא חייב באחריותן עד באר הגולה, כלומר, עד גבול העזרה. ולעיל פאה פ"ד ה"ז: קדשי מקדש חייבין באחריותן ליטפל בהן להביאן לבית הבחירה, עיין מ"ש לעיל סוף עמ' 182. ובספרי ראה פי' ע"ז עמ' 142: תשא ובאת . שחייב בטפול הבאתם (כלומר, של הקדשים) עד שיביאם לבית הבחירה. ר' יהודה אומר עד באר הגולה חייב באחריותם, מבאר הגולה ואילך אינו חייב באחריותם. ופירש רבינו הלל שם (ל"ב ע"ב): ואי אמר הרי עלי עולה, הרי עלי שלמים, עד שיביאם בבור הגולה חייב באחריותן. וסובר רבינו שגם בנדר יצא ידי נדרו אם הביאו לעזרה, וכשיטת רש"י בחולין קל"ט א' ד"ה דמיחסר. וכבר ציין רע"א בגליון הש"ס שם לתוספ' חולין כ"ב ב' ד"ה והביא ורש"י מעילה י"ט רע"א. 32 אלא שדברי רש"י במעילה קשים מאד, ואין ליישבם אלא בדוחק רב. אבל מפשט לשון המשנה ריש זבחים משמע שבנדרים לא יצא ידי חובתו עד שיעלו לו לשם חובה, עיין ברש"י שם. ועיין מ"ש במשנה למלך פ"ז מה' חובל ומזיק ה"ד. ויש להוסיף על דבריו, שהר"א ממיץ, הרשב"א, המאירי (נדרים ט' ב', עיי"ש בתוספ' מ"ש בשם ר' אליעזר) כולם סוברים שבנדר לא יצא ידי חובתו עד שיקרב הקרבן לשמו. ודברי הספרי מתפרשים בנדבה, אלא שכל זמן שלא הביאה לעזרה הוא לכל הפחות שומר חנם על נדבתו וחייב בפשיעה, 33 כשיטת רש"י, עיין בתוספ' ב"מ נ"ז ב' ד"ה ש"ח ובש"ך חו"מ סי' ס"ו אות קכ"ו ובאורים ותומים שם. אבל כשהביא את נדבתו לעזרה אינו חייב יותר בטיפולה, ופקע חיוב שמירתו, ויכול לעזבה שם בלי שום שמירה. ובאר ר' יהודה שאינו חייב באחריותה אלא עד גבול העזרה, ומכאן ואילך אינו חייב יותר בטיפולה, ואין אחריותה עליו.

14. שנים אין חייב עליהן וכו'. כלומר, אם אבדו הבכורים כל זמן שהוא חייב באחריותן, והפריש שניים תחתיהם אין חייב הזר על אכילתן חומש. וכ"ה בסתם משנתנו פ"א מ"ח. אבל בירושלמי שם (רה"י): א"ר יוחנן משום יחידי אני שונה אותה. ותני כן ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון שנים וכו'. כלומר, התוספתא שלפנינו. אבל הר"מ בפ"ד מה' בכורים ה"ט פסק כר"ש וכסתם משנתנו, וכן משמע מתוך פיה"מ שלו. ועיין בפיה"מ להר"מ סוף שקלים ומ"ש הר"ש טרויב במשניות הוצ' ראם סוף סדר מועד.

16. ואין קורין וכו'. כלומר, אלא על הכותבות שביריחו, שהן תמרים משובחים, עיין בב"ר סוף פרש' פ"ה עמ' 1050. ובפי' הרש"ס, ט' ע"א: כותבת היינו כותבת הגסה, עיין משנת יומא פ"ח מ"ב.

ר' ליעזר אומ'. בד, בכי"ע ובירושלמי פ"א ה"ג, ס"ג ע"ד: ר' שמעון בן אלעזר וכו'.

רמוני עמקים וכו'. במשנתנו (פ"א מ"ג): אין מביאין בכורים וכו' מפירות שבעמקים. ור' אלעזר בר שמעון סובר שרמוני עמקים הם מן המובחר. ועיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"ג עמ' 86.