תוספות יום טוב על משנה אהלות ב:א

[*אלו מטמאין באהל המת וכו' . עיין מ"ש במשנה ג בד"ה ובית הפרס וכו']:

המת וכזית מן המת . כתב הר"ב ואי קשיא כזית מן המת כו' לא נצרכה אלא לנפל כו' שאין בו כזית בשר. ולא סגי למימר לא נצרכה אלא שאין עמו כזית בשר. משום דאכתי הקשו בגמ' דנזיר פ"ז דף נ. דאם על אבר ממנו מגלח. על מת עצמו לא כ"ש ואהכי משני לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין והר"ב לא הזכיר לאותה קושיא דעל אבר כו' משום דבריש פ"ז דחולין [דף פט] אתמר תירוצא בתרא דלא נצרכה אלא לנפל כו' אקושיא זו דכזית מן המת כו' ותו לא מידי ופי' שם התוספות דכיון שלא נתקשרו אבריו עדיין. מסתמא אין עליו כזית בשר. ע"כ. וכ"כ הר"ש בכאן. אלא שכתב דבירושלמי דנזיר איתא בהדיא בהפך דקאמר דאי שאל בקדמיתא כזית מן המת וכו' והוה משני לי' לא נצרכה אלא שאין עליו כזית בשר תו לא ה"מ שאיל תנייתא על אבר כו' דהוא פשיטא משום שאין בו כזית דבר בריא הוא שלא קשרו אבריו. ע"כ. ואפשר לפרש דברי הר"ב נמי בכה"ג ומש"ה מייתי קושיא קמייתא בלחוד וקאמר דלא נצרכה אלא לשלא נתקשרו כו' והיכי ידעינן כשאין עליו כזית בשר אבל הראשון נ"ל עיקר בלשונו:

וכזית מן המת . עיין בפי' הר"ב לקמן משנה ה:

נצל . לשון הפרש כמו ויצל אלהים (בראשית ל״א:ט׳) רש"י פ"ז דנזיר [דף מט]:

מלא תרווד רקב . עי' במשנה דלקמן ובפי' הר"ב [ד"ה אינו] דאין בו אלא טומאת משא:

השדרה והגלגולת . כבר כתבתי במשנה ב פ"ז דנזיר דהרמב"ם פסק דאו או קתני. והזכרתי שהכ"מ בפ"ז מהלכות נזירות תמה עליו שבגמ' [שם דף נב] בעיא דלא איפשיטא היא ועכשיו מצאתי להכ"מ עצמו בפ"ב מהלכות טומאת מת [הלכה ח'] שתירץ בשם הר"י קורקוס ז"ל. דכיון דאשכחן לשמאי דאמר בהדיא [שם דף נ"ב ע"ב] או שדרה. או גלגולת. אלא דדחי דלמא שאני שמאי דמחמיר לא שבקינן מאי דאשכחן בהדיא כיון דלא אשכחן בה פלוגתא. לחדושי פלוגתא. וגם כי כל חלוקות המשנה או או קתני. ומסתמא הני הוו דכוותייהו. ע"כ דברי הכ"מ. ומ"מ אני תמה דהתם אדפסק הרמב"ם [שם הל' י'] היה עצם אפי' יש בו רובע כו'. אינו מטמא באהל. כתב הכ"מ חד טעמא מדאמרו פ"ז דנזיר שאני שמאי דמחמיר טפי. משמע דלית הלכתא כוותיה. ע"כ. ומאי אולמא דהאי דחייה מהאי דחייה:

אבר מן המת ואבר מן החי . פירש הר"ב דכתיב בחלל חרב וכו'. עיין מ"ש בזה בסוף משנה ה פ"ק דכלים:

ורובע עצמות . כתב הר"ב רבותי פירשו שהן מועטין מהיות בהן רוב מנין ורוב בנין כו'. כבר כתבתי בזה במ"ז פ"ק דעדיות. ובטעמן של אלו שמטמאין כתב הרמב"ם לפי שבכל אלו השיעורין ניכר שהן עצם אדם:

ורוב בנינו . לשון הר"ב כגון השוקין והירכים והצלעים. ובספ"ו דעדיות כתב ג"כ והשדרה. וה"ג בתוספתא כמ"ש כבר שם. ומשום כך הגהתי כן בלשון הר"ב דהכא. ופי' דבריו דשוקים וירכים וכו' הן הן בנינו של אדם. אבל הרוב הן שתי שוקים וירך אחד בלבד. וכ"כ בהדיא שם בעדיות. ובפ"ז דנזיר מ"ב:

כמה הוא רוב מנינו קכ"ה . בפרק ז דבכורות דף מה מייתי לה. וא"ל רבינא לרבא תנא מנינא אתא לאשמועינן. ומשני דקמ"ל שאע"פ שאותו האדם הוא חסר באיבריו או יתר באיבריו אין משגיחין בו אלא על מנין רוב כל אדם. אא"כ היתה אצבע שיש בה צפורן או שהיתה נספרת ע"ג היד שהיא עולה למנין: