תוספות יום טוב על משנה נגעים א:א

שנים שהן כו' . עיין מ"ש בזה בריש מסכת שבועות:

[*שהן ארבעה . פי' הר"ב דמרבינן להו מספחת כו' והטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת כו'. בפ' קמא דשבועות דף ו במתניתא תנא הטיל הכתוב כו' לומר לך כשם שטפילה לשאת. כך טפילה לבהרת. והביאה הר"ש ופירשה כשם שטפילה לשאת. כלומר שיש לה תולדה. דפשטיה דקרא ספחת אשאת קאי. כך טפילה לבהרת ע"כ. ונ"ל דהכי ילפינן דאי קרא כפשטיה שאין ספחת אלא אשאת. א"כ הואיל והבהרת היא העזה ה"ל להכתוב לכתוב בהרת ושאת וספחת והוי לא זו אף זו. והיאך אמר שאת תחלה והיא גבוה דהשתא הוה זו ואצ"ל זו. אלא דלהכי אקדמי' לשאת להטיל הספחת ביניהן. דהשתא אי איתא דספחת אשאת לחודי' קאי כפשטיה דקרא. ה"ל לכתוב בהרת שאת וספחת. והיו כתובים בדרך לא זו אף זו. וגם הספחת אצל שאת. אלא מש"ה אקדמיה להטיל ביניהן כו'. ואין להקשות לכתוב בהרת וספחת ושאת. דפשיטא דהוה. משמעו ספחת לבהרת דסמוך לו לבד. ואין כאן קושיא בסדר שהרי נשנו בלא זו אף זו. כך נ"ל לפרש. ותמיהני על הרא"ם שכתב בפ' תזריע וז"ל אע"פ שלא נכתבה בתורה ספחת רק פעם אחת. ואין לרבות שנייה רק לבהרת. שהיא היותר עזה. מ"מ מדנכתב בין שאת לבהרת. דייקו רז"ל מיניה דקאי אתרווייהו כו' ע"כ. וכלפי לייא. שהרי התנא שונה לומר לך כשם שטפילה לשאת כו'. וכן המקשן שם [דף ו ע"ב] קודם שהובאה הברייתא מקשה בזה הלשון אשכחן טפילה לשאת טפילה לבהרת מנלן. וכן נמי קודם שהובאה הברייתא. משני ר' זירא נאמרה לבנה בשאת ונאמרה לבנה בבהרת מה לבנה האמורה בשאת יש לה טפילה כו'. מכל הלין דאדרב' פשטיה דקרא דטפילה אשאת מרבינן לכן הנכון כמו שכתבתי בס"ד. ומ"מ ראיתי כסברת הרא"ם בת"כ שאת זו שאת. בהרת זו בהרת. ספחת זו שני לבהרת. ומראה [הנגע] עמוק שני לשאת. ע"כ. ונ"ל ג"כ דאתיא כר"מ שנותן תולדת השאת. לבנה יותר ממנה]:

בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל כו' . מסיק הר"ש וכן התוס' פ"ק דשבועות דף ה [ד"ה ב' שהן ד'] שאין דרך נגע לבא אלא בד' מראות הללו. ומיהו בכל אחד ואחד יש כמה מראות. כגון שלג שיש שלגים שמשתנים שזה לבן מזה. וכן כולם. אבל לעולם לא יבא נגע כי אם בד' מראות הללו. ודייקי להו מהתוספתא שכתבתי במ"ג [ד"ה ד' מראות] בשם הרמב"ם מסוגית הגמ' דשבועות:

שניה לה כצמר לבן . פירש הר"ב משום דאמר קרא שאת לבנה לענין מהקרייה רחמנא לבנה כו'. כ"כ הר"ש. וק"ק דדילמא לגופיה אצטריך דלא תימא שאת שהוא לשון גבוהה. ואפי' אין בו לבנינות. ומהר"ם כתב וז"ל. ומורי הרב רבי שמואל זצ"ל מקשטיל טיר"י. פי' לנו בשבועות. דהיינו טעמא דר"מ דיהב תולדה הגבוה' לאב הלבן ותולדה הלבנה לאב הגבוה משום דכיון דשאת משמע לו הגבוהה שבגבוהות. ואמר קרא והיה. מלמד שהאבות מצטרפות. א"כ כי היכי דמקרא נפקא לן דשאת הגבוהה שבכולן מצטרפת בהדי בהרת הלבנה שבכולן ה"נ יש לנו ליתן התולדה הגבוה' לאב הלבן להצטרף עמו. והתולדה הלבנה לאב הגבוה להצטרף עמו. עכ"ל:

וחכמים אומרי' השאת כצמר לבן כו' . כ' הר"ב ונ"מ כו'. אבל שתי התולדות אין מצטרפות וכו'. ובמ"ג כתב גם דעת הרמב"ם: