תוספות יום טוב על משנה כלים א:ה

עשר טומאות פורשות כו' . לשון הר"ב עשר מעלות זו למעלה מזו וכו'. וכ"כ הרמב"ם ועל רובן הוא שכתבו כן. דהא התשיעית. שהוא פירש ממנו אבר שאין עליו בשר כראוי. אין לו מעלה על הרבה שנמנו לפניו שגם הם מטמאים במגע ובמשא. ואולי דמשום שאינו אלא אבר. ומטמא במגע ובמשא. קרו ליה מעלה:

מחוסר כפורים . כתב הר"ב כגון מצורע מוחלט וזב וזבה ויולדת. לא שיש עוד אחרים [חוץ] מאלו. אלא ה"ק כגון אחד מאלו. והר"ש לא כתב אלא כגון זב ומצורע. והרמב"ם שכתב לארבעתן לא כתב כגון:

אסור בקדש וכו' . טבול יום אסור בתרומה כו'. בעל קרי אסור בשלשתן. כולהו תנינן להו בהדדי. במשנה ג' פי"ד דנגעים. ושם אפרש בס"ד:

חזר להיות טבול יום כו' . כתב הר"ב ופוסל אותם כדתנן סוף זבים. [*במשנה ד' פרק י"א דפרה]:

חזר להיות בועל נדה כו' . כתב הר"ב והא דלא תני חזר להיות טמא מת וכו' וזו טומאת מגע היא. והא דתני בועל נדה כטומאת גופו חשיבה [כיון דעל ידי מעשה רב דגופו. בא לו טומאה זו. נ"ל] אי נמי בטומאות הפורשות מחי איירי. הר"ש:

חייב קרבן . כתב הר"ב וכל זמן שלא הביא כו'. גם הרמב"ם כתב כן. ואגב אורחא הוא שכתבו כך. ולא דנ"מ מידי לנדון דהכא:

חזר להיות מצורע מוסגר כו' ואם היה מוחלט כו' . עיין מה שכתבתי במשנה ז' פ"ק דמגילה. גם שם בפי' הר"ב:

פירש ממנו אבר . ופלוגתא דתנאי היא במסכת עדיות [פ"ו] [משנה ג] בכזית בשר הפורש מן החי ובעצם כשעורה הפורש מן החי. הר"ש:

מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל . כתב הר"ב דבמגע כתיב ועל הנוגע. כך הגהתי שכן כתוב בתורת משה. ופליאה הוא שגם בפירוש הרמב"ם דהכא ודספ"ק דאהלות וכן בפירוש הר"ש דהכא. ועוד להרמב"ם והר"ב במשנה ג' פ"ו דעדיות. עוד להר"ב במשנה ג' פ"ב דאהלות. בכולן נמצא כתוב וכל. ועוד ראה זה מצאתי כך בגמרא פ"ז דנזיר דף נד. תניא וכל הנוגע בעצם. וכן העתיקו שם רש"י ותוס'. ושוב ראיתי כמו כן בספרי בפסקא וכל אשר יגע. דתני נמי כשהוא אומר וכל הנוגע בעצם. אבל בפסקא וטבל במים. תני תלתא זמני ועל הנוגע בעצם. ומ"ש הר"ב ובטומאת אהל כתיב או בעצם אדם. דרישיה דקרא וכל אשר יגע על פני השדה ודרשינן ליה במסכת נזיר פ' כהן גדול (נזיר דף נג) על פני השדה. זה המאהיל על פני המת. הר"ש. ופירש"י על פני המת המוטל בשדה מדלא כתיב יגע במת בשדה. ע"כ. ובריש פ"ב דאהלות מפרש הר"ב. דאבר מן החי נפקא לן מחלל חרב. וכן הוא בזו הברייתא דנזיר. ועצם אדם מפיק ליה לרובע עצמות. אבל בספרי תניא בהני תרי פסקות שהזכרתי או בעצם אדם. זה אבר מן החי. ובמשנה ג' פ"ו דעדיות מפרשים הר"ב והרמב"ם לתרווייהו. דמעיקרא כתבו דחלל חרב. מלמד על אבר מן החי שמטמא במת. ואדתנן שיש עליו בשר כראוי למדו מאו בעצם אדם. וראיתי שהתוס' דנזיר (שם) אדתניא התם או בעצם אדם זה רובע עצמות כתבו והלכה למשה מסיני הא דבעינן רובע. וקרא אסמכתא בעלמא. והא דהר"ב מביא גם כן מה שאחריו במקרא. או בקבר. מפי' הרמב"ם העתיק כן והוא ללא צורך. ובנוסחאות א"י נמחק מפירוש הרמב"ם:

כדי להעלות ארוכה . והוא פחות מכזית. כך פי' הר"ב ברפ"ז דנזיר ומוכרח. שאם הוא כזית תיפוק ליה משום כזית בשר עצמו. למ"ד כזית בשר הפורש מן החי טמא. ועיין מ"ש ברפ"ק דטהרות [ד"ה והאוכל] :

בחוט ערב . כתב הר"ב שהוא יותר עב מחוט השתי כפלים. מדתנן בפרק אע"פ (בסופו) גבי מלאכות שהאשה עושה לבעלה ועושה לו משקל ה' סלעים שתי. או עשרה *)משקל סלעים ערב. הר"ש. וכ"כ הר"ב במשנה ב' פי"ז. ובצמר מיירי התם. ובהדיא כתבו הר"ב והרמב"ם כן במשנה ח' פי"א דנגעים: