תוספות יום טוב על משנה חולין ט:ב

עור האדם . כדמפרש טעמא ברפ"ז דנדה [נ"ה ע"א]. דומיא דעצם מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף. [אם ניטל אינו חוזר] אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף. ועור אין גזעו מחליף דמקומו נעשה צלקת [כלומר רושם נראה בה חריץ או גומא. ואין כולו חוזר]. תוספות:

ועור הפרסות . ל' הר"ב כשחותכין הרגלים. וכ"כ רש"י. [*אלא שלשונו כעין שחותכין כו']. ובגמרא רכובה הנמכרת עם הראש. ופירש"י כל עור שעל עצם השוק מרכובה התחתונה שחותכים בשעת הפשטת בהמה:

הלטאה כחולדה . קמא דבשרצים נקט:

או שהלך בהן . ל' הר"ב. ששטחן כדי להלוך בהן שהוא קצת עבודן. וכ"כ רש"י ולישנא דמתניתין שהלך. משמע דלא סגי בשטיחה בעלמא והכי מוכח בהדיא בגמרא. דאמרינן כמה כדי עבודה. אמר רב הונא אמר רבי ינאי ארבעה מילין. וז"ל הרמב"ם וכדי עבודה שילך עליה ברגלים בשיעור זמן מהלך [ארבעה] מילין מהלך בינונית:

חוץ מעור האדם כו' . ואע"ג דמת אסור בהנאה [דגמרינן שם דמרים משם דעגלה ערופה. כמ"ש בסוף פ"ק דערכין] ובכל אדם אסור לעשות מעורו שטיחין מ"מ לא הוי גזרי רבנן משום הך חששא שיהא טמא. אלא משום אביו ואמו דחמיר טובא. ואצ"ל דנקט אביו ואמו משום דשכיחי גביה. כ"כ התוספות דהכא. אבל בפ"ז דנדה [דף נ"ה] כתבו דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה. דהא עגלה ערופה. נמי לא נפקא אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים. ועורות קדשים מותרים בהנאה לאחר זריקה שהוא זמן כפרה. ע"כ:

יש להן עורות . כתב הר"ב. ודלא כת"ק כו'. אבל לענין שבת אף ת"ק מודה. כמ"ש שם ברפי"ד: