תוספות ישנים על יבמות נו:

ממזרת ונתינה לישראל פסל לאו לפוסלה לכהונה מיירי דבלא"ה אפסלא וקיימא ולתרומה דבי נשא ליכא למימר דאינה בת כהן אלא ר"ל לענין מלקות למלקי הבא עליה אם בעל בהעראה בהעראה לבד:

ומאי וכן לא שנא בשוגג לא שנא במזיד ובאונס וברצון וקתני פסולות. וא"ת היכי מוכח מהכא דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהן דלמא הא דתני פסל באונס קאי אפסולות לכהונה ולומר שנעשות חללות באונס דע"כ פסול לא קאי אכולה מלתא דמתני' דהא ממזרת ונתינה מפסלי וקיימי וי"ל דהא לאו חדוש הוא לומר דפסולות לכהונה שמתחללות באונס דמה לנו לחלק אכן תימה אמאי לא משני דפסל לא קאי אאשת איש אלא (באשתו נאמן) [נקטה] לענין התראה (לקנוס) [ללקות וכמו] כדפ"ה גבי ממזרת ונתינה וי"ל דפסיקא ליה דקאי אאשת איש דומיא דשאר עריות דר"ל פסל לכהונה:

אדרבה יבמה ילפינן מעריות דעיקר העראה (ביבמה) [בעריות] כתיבא. ואע"ג דיבמה ילפינן לעיל מביאה ביאה מחייבי לאוין קאמר הכא הכי כלומר לא שייך למימר וכן מן העיקר לטפל דהא בעריות כתיבא בהדיא העראה:

וכן אשלא כדרכה דחייבי לאוין אבל לא קאמר אהעראה דחייבי לאוין דאדרבה ילפינן לעיל יבמה משאר חייבי לאוין וא"כ חייבי לאוין עיקר ויבמה טפל:

א) ולא נהירא הך פירושא דא"כ הול"ל ומה קדושי רשות פוסלין ועוד כיון דפרשינן דמתני' לא איירי בבת ישראל אלא בבת כהן היכי קא מייתי לקמן בסמוך מפצוע דכא כהן שנשא בת ישראל באנו למחלוקת דמתני' הלא במתני' לא איירי אלא בבת ישראל. אלא ודאי נראה כפירוש אחר במתני' ונימא דמתני' איירי בבת ישראל והכי פירושא אלמנה לכ"ג מן האירוסין לא יאכלו בתרומת הכהן הגדול ואף כי הגיע זמנו לינשא. דבת ישראל שנתארסה לכהן אמרי' כי הגיע זמנו לינשא אוכלת בתרומה והכא כיון שהיא משמרת לביאה פסולה לא אכלה ור' אליעזר ור' שמעון מכשירים דאמרי משמרת לביאה פסולה אכלה וכיון דהגיע זמנו יאכלו דקנין כספו הוא: