תוספות רי"ד על יבמות קו.

ת"ר חליצה מוטעת כשרה איזה הוא חליצה מוטעת. אמר כל אומרים לו חלץ לה ובכך אתה כונסה א"ל ר"י אני שונה בין שנתכוין הוא ולא נתכונה היא ובין שנתכונה היא ולא נתכוין הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונהו שניהן כאחד ואת האמת חליצה מועטת כשרה אלא איזה היא חליצה מועטת כל שאומרים לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז. תנ"ה חליצה מועטת כשירה ואיזו היא חליצה מועטת כל שא"ל חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתיים זוז ומעשה באשה א' שנפלה לפני יבם שאינו הגון חלץ לה ע"מ שתתן לו מאתים זוז ובא מעשה לפני ר"ח והכשיר, פי' כדמפרש בפ' המדיר דכל תנאי. מב"ג ומב"ר גמרי' תנאה. דאפשר לאתנוי' ע"י שליח שעשה משה ליהושע תליא לתת להם את ארץ גלעד הוי תנאה וכל תנאי דאל אפשר ע"י שליח כגון החליצה אין תנאי מועיל בה:

ההיא דאתאי לקמי דרחב"א א"ל בתי עמודי א"ל אימא ישיבתה זו היא עמידתה ותקנתא דממונא הוא דחזי לה ובעי' למיכלי' מינה א"ל ולא ניחא לך א"ל לא, א"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה לבתר דחליץ לה א"ל השתא מינך איפסלא חלוץ לה חליצה מעליא כי היכי דתשתרי לעלמא, פי' מפני שלא הי' בידו לכופו לחלוץ כדא"ר בהחולץ דאין כופין עשה לו תחבולה לאוסרה עלי' ואח"כ כפאו לחלוץ:

בת חמוה דר"פ נפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמי' דאביי א"ל חלוץ ע"מ שתתן לך מאתים זוז לאחר מיפסלה מיהו נחייבו לקיומו תנאה מן דינא כשאר שכירות דעלמא, א"ל משטה אני בך עבדה לי' מי לא תניא הרי שהי' בורח מב"ה והיתה מעברת לפני' וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרי אלמא מצי א"ל משטה אני בך ה"נ מצי א"ל משטה אני בך.

ת"ר חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול. פי' אם לא תקיים תנאו והטעתו פסול דגט אפשר ליתן ע"פ שליח הלכך מהני בי' תנאה, חליצה מעושת פסולה גט מעושה כשר. ה"ד אי דאמר רוצה אני אפילו חליצה נמי כשירה אי דל"א רוצה אני אפילו גט נמי לא, ה"ק חליצה מוטעת לעולם כשירה גט מוטעה לעולם פסול חליצה מעושת וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול. ולא ק' הא דאמר רוצה אני הא דל"א רוצה אני. דתנאי יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בע"כ ת"ל לרצונו האא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכך אתה אומר בגיטי שנים כפין אותו עד שיאמר רוצה אני.

א"ר אר"ה חולצין אע"פ שאין מכירים וממאנים אע"פ שאין מכירים, פי' יבמה שבאה לב"ד והביאה לפניהם אדם אחד ואומרת זה יבמי אע"פ שאין ב"ד מתירים אותו חולצין לה ממנו ואין כותבין לה גט חליצה. וא"ת מה לה לזה הדוחק. כגון שהי' צריך איש זה לילך למדה"י ואומרת היבמה אם לא יחלוץ לי עכשיו צריכה אני ללכת אחריו שם, בעבור זה תחליצי לי וילך לו, אביא לכם ראי' שאחיו מן האב הי' בעלי' וכן האשה שבאה למאן ממאנים לה ומקבלין מיאונה אע"פ שאין מכירים. ואין כותבין לה גט מיאון. וא"ת מה דוחק יש להן למאן באל הכרה כיון שאין כותבין לה גט מיאון להיות מותרת להנשא עד שתביא ראי' ויכירו. לכשיכירו אז תמאן. י"ל שהיא היתה דוחקת שעבור שטוענת אני קרובה להיות בת י"ב שנה ויום א' אם לא אמאן עכשיו בפניכם שאני קטנה אגדיל ושוב לא אוכל למאן קבלי מיאוני עכשו אח"כ אביא לכם ראי' שאפילו אם אגדיל ואהי' בת י"ב שנה ויו"א תעשו לי עדות שבזמן פ' מיאנתי בפניכם כשאביא לכם ראי'. ומה היא הכרת המיאון בשלמא הכרת החליצה צריך שיכירו היבם אם אחי בעלה הוא מן האב אבל ממאנת מה צריכין ב"ד להכיר אע"פ שאין מכירין בעלה ה"ה יכולה למאן שאל בפניו ולמה לא מקבל מיאנוה, ואע"פ שאין מכירין אם היתה אשת ראובן כיון שהיא אומרת אני אשתו ואני ממאנת בו שרצוני להתקדש לאסר למה לא יקבל מיאונה ונכתוב לה כי בפנינו מיאנה בבעלה אין לחוש לכל דבר. י"ל דזו היא הכרת הממנאנת שיש לחוש אע"פ שיודעים ב"ד שעכשיו היא ממאנת שמא אביה קיבל קידושין בחייו שהן קדושי תורה ואין לה כח לעקרן במיאונה ואם יכתבו גט מיאון יסברו העולם כי בעודה יתומה נתקדשה ונמצאת א"א יוצאה בלא גט. הלכך אין כותבי לה גט מיאון עד שיכירו שאחר מיתת אביה נתקדשה. לפיכך וכו' אלא אם מכירים אותו ואין חוששים לב"ד טוען, פי' לפיכך אם לא הספיקו ב"ד ראשון לחקור אחריהן ולכתוב לה ושיהא ראי' בעדים להנשא ועמדו עדים לפני ב"ד אחר והעעידו שפלונית זו ראינוה שחלצה בב"ד פלוני אין כותבין לה גט חליצה ואין מתירין אותה להנשא אלא אם מכירים שאותו שחלצה ממנו הי' יבמה ואין סומכין בחליצה שנעשית לפני ב"ד הראשון דאמי איכפת לוה אם חלצה לה בלא הכרה אין העיקר תלוי אלא כשמתירים אותה להנשא הלכך השתא הוא דבעי' שיכירו אם הי' יבמה ולמה התירו לב"ד ראשון לחלוץ בלא הכרה לפני שאין חוששין לב"ד שני שמא יטעו ויאמרו מדחלצה בב"ד פ' ש"מ הם הכירו שהי' יבמה ויפה נוכל להתירה. לא חיישינן להא מילתא דודאי בלא הכרה לא יתירוה דיאן ב"ד טועין. ורבא דידיה אמר אין חולצין אא"כ מכירים שזה הוא יבמה לפיכך אם לא הספיקו לכתוב לה גט חליצה ועמדו עדים והעידו לפני ב"ד אחר בודאי כי פ' שחלצה בב"ד פ'. כותבים לה גט חליצה ומתירים אותה לינשא מיד בלא הכרתה שבטוב יכולים לסמוך על ב"ד הראשון שחלצו בפניהם שלא היו חולצים לה בלא הכרה. ולמה אין רשאין ב"ד הראשון לחלוץ בלא הכרה דחיישינן לב"ד טועים שמא יסמכו ב"ד עליהם ויתירוה בלא הכרה כי יאמרו ב"ד הראשון הכירו כשחלצוהו. דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי. והל' כרבא. וההכרה הוא כדאמרן לעיל בפ' החולץ גבגי אשתמודעינהו והלכך גלוי מילתא בעלמא היא ואפילו קרוב ואפילו אשה. זו הגירסא שכתבתי היאהעיקר וה"ג בפ' י"ג, אבל יש ספרים שמהפכים הגירסא ובדר"ה גרסי' חוששים לב"ד טועים ובדרבא גרסי' אין חוששין וכך כתב בזה ר' יצחק ז"ל, וביש נוחלין כתב אפיכא. וקשי' דידי' אדיד' ומה שכתבתי כאן הוא העיקר.