תוספות רי"ד על פסחים עז

לימא מתני' דאל כר' יהושע דאי ר' יהושע כיון דאמר בעינן תרתי וציץ אאכילות לא מרצה היכי אתי בטומאה. כל מה שכתבתי במה"ק דלא קשיא לי' לר' יהושע אלא מטומאת הקרבן אבל מטומאת הגוף לא קשיא לי' ומתני' סתמא קתני באין בטומאה דמשמע בין בטומאת הגוף בין בטומאת בשר אינו נראה לי כלל. והדברים דחוקין ביותר אע"פ שריב"ם זצוק"ל הוליך כל השטה כן אינו נראה לי כלל והדברים דחוקים ביותר דא"כ יתרץ ויאמר מתני' בטומאת הגוף מייר כיון דמודה בה ר' יהושע ואל תיקשי לה מיי א"נ גם טומאת הגוף לידי טומאת בשר מביאה. ומה שתירצתי שם הכל הבלים והנכון בעיני דמכל טומאה קא מקשה דכיון דקס"ד דטומאה דחוי' היא בציבור ובעי' ציץ לרצויי. וקס"ד נמי דציץ אאכילות לא מרצה. וקס"ד נמי השתא דמאי דאמר ר' יהושע אם אין בשר אין דם בין בקרבן יחיד בין בקרבן ציבור בא בטומאה כיון שאינו יכול לה אבל לא פסח בלבד שהוא קרב ונאכל בטומאה ואיכא דם ובשר אבל הני שאינן נאכלין בטומאה אינן באין בטומאה לא בטומאת הקרבן ואל בטומאת הגוף כיון שאינן נאכלין. דאם אין דם אין בשר ורצה לתרץ דקסבר ר' יהושע שהציץ מרצין על העולין והילכך איכא דם וחלב והילכך בזבחים מודה דבאין בטומאה אבל במנחות דליכא עולין לא בעי ר' יהושע תרתי אלא קומץ אע"פ שאין נזירים וכל מתני' אתיא כר' יהושע ולא [כת"ק] מפני שמצינו בפירוש דס"ל לר' יהושע דאין הציץ מרצה לא על האכילות דיעבד דלכתחלה ודאי אם ניטמא אינו זורק את הדם שאם אין דם אין בשר אבל אי עבר וזרק הורצה שהציץ מרצה על האכילות בדיעבד ואל קמא משום דמתני' באין בטומאת קתני דמשמע אפי' לכתחלה ואכתי אי מתני' הוה ר' יהושע קשאי דר' יהושע אדר' יהושע דבברייתא לא יזרוק ובמתנ'י תני באין לכתחלה והדר לתרוצי תירוצא דיקא אלא ל"ק הא ביחיד הא בציבור דמאי דאמר לכתחלה לא יזרוק ואם זרק הורצה מדבר בקרבן יחיד שאם ניטמא בשר לא יזרוק לכתחלה מפני שאם אין בשר אין דם ואל יסמוך על הציץ שירצה אלא הדם ישפך והבשר יצא לבית השרפה ויביא קרבן אחר שיתכפר בו ואם זרק הורצה שהציץ מרצה על האכילות אבל אם נאבד הבשר או נשרף אפי' נזרק בדיעבד לא הורצה כדמסיק לקמן דלא אמר ר' יהושע אם זרק הורצה אלא בניטמא דאיתי' וציץ מרצה עלי' דאיכא דם ובשר אבל באבוד ושרוף לא הורצה מושם דבעי' דם ובשר וחייב להביא קרבן אחר והא ציבור דבקרבן ציבור מודה ר' יהושע דזורקין לכתחלה מפני שטומאה הותרה בציבור ולעולם מתני' ר' יהושע היא ואל קשיא דיד' אדיד' ואל כדקס"ד מעיקררא דלא שני לי' לר' יהושע בין קרבן ציבור לקרבן יחיד דטומאה דחוי' היא בציבור אלא טומאה הותרה בציבור ס"ל. וכן דרך התלמוד תחלה מתרץ תירוצים קלים שאין עומדין ואח"כ מתרץ העיקר כדי להרחיב הסברא ולהראות שאין לתרץ אלא בענין זה כך נ"ל פתרון שיטה זו וכך מוכיח פשט פתרונו של מורה ואל חילק בין טומאת הגוף לטומאת הקרבן: