תוספות רי"ד על נדה ה:

לטמא אדם לטמ' בגדי' פי' המור' שהאד' מטמ' בגדים שעליו אע"פ שלא נגע בגדיו בנידה ואינו כן דלאו דוקא בגדים שעליו אלא כל שטף מטמא בגמע חו מאדם וכלי חרס ובדוק בסיפרא ותשכח והי תנן בפ' בתרא דזבין הנוגע בזב או שהזב נוגע בו המסיט את הזב או שהזב מסיטו מטמא אוכלין ומשקין וכלי שטף במגע אבל לא במשא כלל אמר ר' יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין ומשקין להיות תחלה והידים להיות שניות ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס לאחר פרישתו מטמא משקין להיות תחלה והאוכלין והידים להיות שניות ואינו מטמא בגדים:

פיסקא כיצד דייה שעתא כולי מיכדי דבר שאין בו דעת לישאל הוא וכל דבר שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור פי' אע"ג דל"ד האי ספיקא לספק סוטה כדמפרש לעיל מכל מקום קל וחומר הוא השתא בטומאה ודאית וספק מגע דהיא ספיקא דאורייתא וגמרינן ליה מסוטה אמרי' דכל דבר שיאן בו דעת לישאל הוה ספיקו טהור אפילו ברה"י הכא דהוה ודאי מגע וספק טומאה דהוא ספיקא דרבנן לא כל שכן ומיהו אף על גב דמוקמינן לה דיש לה דעת לישאל מ"מ אין שורפין על ספק זה תרומה וקדשים משום דהוא ספק מדרבנן כדפרישית ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל הניצול באוהל המת אינו ניצול במעת לעת שבנידה מכאן מוכיח בפירש שכלי חרס המוקפין צמיד פתיל מיטמאין במשא הזב ולא כדברי המורה שפירש בפ' ר' עקיב' שאינן מיטמאין במשא הזב שכיון שלא באו לכלל משא ומאי דאמר התם מי לא עסקי' דיחדינהו לאשתו נדה לאו משום דכלי טמא אינו חולץ כדפריש המורה דקא לא מיירי אלא בכלי טהור שאם ניטמא הכלי בשום טומאה ואפילו בשרץ או בנבילה אינו חוצץ (וקרא לא מיירי אלא בכלי טהור) וראיתי כתוב בשם הרב ר' אליעזר ממיץ זצוק"ל כיון דחזינן דמוקף צמיד פתיל טהור מטמא מת טהור נמי ממדרס דאמר בפ' בא סימן התחתון כל המטמאין מדרס מיטמאין טמא מת ואילו היה מדרס כלי חרס טמא אע"ג דהוה מוקף צמיד פתיל הוה מיטמא במדרס הזב אם היה מיוחד למדרס דבעינן כלי מהיוחלמדרס כדאמרינן בסיפרא לאפוקי כפה סאה וישב עליה וכיון דחזי לטומאות מדרס הוה מיטמא באהל המת ומדטהרי' רחמנא באהל המת ש"מ דאין מיטמא במדרס הזב והוא פתרון נאה ביותר: