תוספות רי"ד על קידושין סו.

וצריכא דאי אשמעינן הך קמייתא א"ל כי איצטרך לאשמעינן בכל הני דעד אחד נאמן דאי אשמעינן קמייתא הוה אמרינן לאו טעמא משום דעד א' נאמן הוא אלא משום דשתיקתו כהודאתו והיכא דליכא למימ' שתיקה כהודאה לא יהא נאמן להכי איצטרך כולהו למימר דלא בשתיקה כהודאה סמכי אלא בעדות העד ואע"פ שהוא א"י כלום:

אמר אביי היא היא פי' ה"ה נמי דפליג אביי במקדש בע"א דטעמא דמאן דאמר אינן קדושין משום דהוי דבר שבערוה:

הקם להם בציץ שבין עיניך. פירש המורה כדאמרן בפירקא דלעיל דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. ואינו נראה לי דהתם אמרינן משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת ואי אפשר שלא ישהו בהן קצת בין בשעת לבישה בין בשעת פשיט' במסכת תמיד לא אפשיט אם ניתנו ליהנות בהן. וביומא בפ' בא לו פושט בגדי כהונה היוצא בהן במדינה אסור ובמקדש מותר בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה. ושמעון הצדיק שלבשם לקראת אלכסנדרוס אומר עת לעשות לה' הפרו תורתיך אלא ודאי ינאי המלך שלא כדין עשה.

ה"ד אילימא דבי תרי אמרו אישתבאי. ובי תרי אמרו לא אישתבאי תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני כתב המורה ואי אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקתה הני מילי אי איהי קמן והיתה באה לבית דין להתירה אבל בנה זה הנדון לפנינו אין לו חזקת כשרות שהרי מעידין על תחילת לידתו בפסול. ואינו נראה לי טעם זה אלא אע"ג דהות איהי קמן לא הוה מקמי' לה אחזקתה דכל היכא דאיכא תרי ותרי הוי ליה ספק תורה ולא אמרינן בספק תורה אוקמה אחזקתה אלא הבא עליה באשם תלוי קאי כדפרישי' בפ' שני דכתובות במהדר' תליתאי דליכא למימר אוקי אחזקתה אלא בחד וחד:

איבעי' להו אשתו זינתה בעד א' מהו אביי אמר היא היא כלומר דבהא נמי עד א' נאמן כשאינו מכחישו כשאר האסורין רבא אמר הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ומיהו מודה רבא במאמינו בשנים או במודה לדבריו שהיא אסירה וכדדחי' לקמן אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ודוקא לאוסרה עליו בבא לצאת ידי שמים אבל אינה מפסדת כתובתה בהכי דלאו כל כמיניה לאפסדה כתובתה ולעולם אינה מפסדת כתובתה אלא בעידי זנות או בעידי דבר מכוער שאמרו בפ' כיצד א"נ בעוברת על ד"מ ויהודית דבהני מפסדי כתובתה בהתראה כשרצה לגרשה אבל אין ב"ד מוציאין ממנו לעולם בעל כרחו אלא בעידי זנות ממש ואפי' אין לה בנים וכדאמרי' ביבמות בהל' הנטען וכו' וב"ד בעדי' הוא דמפקי. ובמעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה וחלוצה לפסולה מן הכהונה כדבר שבערוה הוא כדמוכחא שמעתין והלכתא כרבא:

הא דאמרינן אבותינו אכלו מלוחים פירשו ז"ל במדבר שהיו עסוקין במשכן ולא נהירא דהא במדבר מן היה להם וכתי' לא חסרת דבר והנכון כדפירש"י ז"ל דהיינו בתחלת בית שני שהיו עניים: