תוספות רי"ד על קידושין כה.

כתנאי ומעוך וכתות ונתוק וכרות כולן בביצים פי' כל אלה החלוקות אינן אלא כשלא תלש הביצים לגמרי שאם תלשן וחתכן אפי' בביצה אחת הוי מום כל שכן בשתים כדתנן בפ' על אלו מומין אין לו ביצים אין לו אלא ביצה אחת כו' והכא במעוך וכתות ונתוק וכרות פליגי מעוך וכתות הוא שמיעכן בידו ושיברם וכיתתם והניחם במקומן והם נקמטים ונכווצים ואינם תלויין כדמעיקרא ונתוק וכרות הוא שתלשן ממקום חבורן והיניחם בכיס והן תלויין ומדולדלין יותר מדמעיקרא ובהא פליגי הני תנאי אי חשיבי הני ביצים מומין שבגלוי אי לא דלגבי מומין בעינן מומין שבגלוי והכא מפרש התם פלוגתייהו בפ' על אילו מומין אלא הכא במומין שבגלוי הכי מפרש סתם פלוגתייהו פלגי פי' אי חשיבי הני גבי ביצים מומין שבגלוי אי לא דר' יהודה סבר מעוך וכתות הוי מומא דכוויצאן פי' שעכשיו הם נכווצים ונקמטים יותר ממה שהיו בראשונה ונראה לעין הוא הילכך מומין שבגלוי הן. נתוק וכרות הוי מומא דתליאן פי' יותר הן מדולדלין ותלויין ממה שהיו בראשונה ור' אליעזר סבר מעוך וכתות לא הוי מומא דמעיקרא נמי זימנין דכוויצאן פי' יש בהמה שביציה כווצות ואינן תלויות כל כך בלא שום מיעוך הלכך לא חשוב מום שבגלוי נתוק וכרות לא הוי מומא דמעיקרא נמי זימנין דתליאן פי' יש בהמה שביציה מדולדלות ותלויות יותר מחברתה ור' יוסי סבר מעוך וכתות הוי מומא דהא ליתנהו פי' אין הביצים בעין כמו שהיו שהרי מיעכן וכיתתן והלכך כמאן דתלשינהו לגמרי דמו והוי מומא:

נתוק וכרות לא הוי מומא דאיתנהו. פי' כיון שהביצים בעין אע"פ שתלשן ממקום חיבורן לא הוי מומא ואע"פ שנסתרסה הבהמה בכך אין זה מום גלוי אלא מום שבסתר ואינו פוסל וכמו שמצאנו לגבי מומי הבכור דעד כאן לא פליג אלא בהני אבל אם חתך הביצים והכיס שנראה מקומם חסר הוי מומא הכי נמי יש לנו לפרש גם בסירוס דעבד דפליגי תנאי דלעיל דהא כתנאי אמרינן למימרא דפלוגתא דהתם כפלוגתא דהכא היא שאם חתך הביצים של עבד עם הכיס שלהן שנראה מקומן חסר ליכא מאן דפליג דמומין שבגלוי הן ואנן לא ילפינן משן ועין אלא מומין שבגלוי ואינן חוזרין והני נמי הכי הוי אלא בסירוס פליגי ולשון סירוס נמי הכי משמע שאין החסרון ניכר בו כל כך אלא שסירסו ע"י מיעוך וכתות ונתוק וכרות. ונראה לי דכל המומין ששנו חכמים לגבי בכור בכולן עבד יוצא בהן לחרות שהרי מדרש אחד ולשון אחד דרשו חכמים בשניהם דהכא גבי עבד כלל ופרט וכלל ודרשנו אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין והכי דרשינן נמי לגבי מומי בכור בריש פרק על אלו מומין דמקשי תלמוד' התם אמאי פסלי כל הני מומין פסח ועור כתיב ומהדר כתיב כי יהיה בו מום כל מום ומקשה ואימא כי יהיה בו מום כלל פסח או עור פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט פסח ועור אין אחר לא. ומהדר כל מום רע חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין אי מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינן חוזרין אלמה תנן נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור ומהדר כל מום רע ריבויא הוא כו'. הנה כמו שדרשנו לגבי עבד כך דרשנו לגבי בכור. א"כ אם חתך ריס העין של עבד או אם חתך שפתו או ביציו דהוי מום שבגלוי ואינו חוזר הכי נמי דעבד יוצא בהן לחירות. וזה ששנו חכמים עשרים וארבעה ראשי איברים לא נשנו אלא לגבי צרעת שהן משופעים בראשיהן ואין הנגע נראה בהן כאחת שאין בראשיהן רוחב כגריס אבל ריס העין והשפה והביצים אינן משופים ומיטמאין הן בנגעים וכשאומר התנא ובכולן עבד יוצא בהן לחירות למימרא דלאו דוקא שן ועין דכתיבי אלא גם בהני נמי יוצאין והוא הדין בדומין להן כגון ריס העין והשפה והביצים ולעיל נמי דאייתינן תנא יוצאין בשן ועין וראשי איברין לא תנא כ"ד ראשי איברין אלא סתם קתני למימרא דבכולהו נפיק תדע דהכי הוא דהא אמרן לעיל תלש בזקנו ודלדל בו עצם. עבד יוצא בו לחירות ש"מ דלאו דוקא כ"ד ראשי איברים בעינן אלא כל המנויין לגבי בכור הן מנויים גם לגבי עבד והאי דנקט ראשי איברים למימרא דבעינן מומין שבגלוי וראשי איברים הן מומין שבגלוי למעוטי שאם חסר ממנו איברים ואינן בגלוי שאינו יוצא בהן לחירות כגון כל אותן שמנו חכמים בפ"ק דאהלות רמ"ח איברים באדם שלשים בפיסת הרגל שלשים בפיסת היד תשעה בראש כו' אם חיסר ממנו אבר מאותם הוי מום שבסתר ולא הוי מום גלוי אלא ראשי איברים וה"ה גם לגבי בכור והאי דבעי רב אחדבוי התם יש מחוסר אבר מבפנים אי לא לאו למיפק ביה לחולין קא מבעי' ליה דודאי לא נפיק לחולין אלא במום שבגלוי אלא לאפסולי' מעל גבי המזבח קאמבעי' לי' דהכי גרסינן התם בהלכות (חיטין) [חטאות] החיצונית בעי רב אחדבוי בר אמי יש מחוסר אבר מבפנים אי לא למאי אי לבכור פסח ועור כתיב, פי' דבעינן מומין שבגלוי, כיוצא בהן כדאמרן לעיל אי לקדשים עורת או שבור כתיב ומהדר לאישתחוטי ולאתפרוקי לא מבעי' לן פירש דודאי אבר שבפנים לא חשיב מום כי קא מבעי' לן לאיפסולי מעל גבי המזבח מאי תמים יהיו לרצון כתיב תמים אין בעל מום לא אפי' מבפנים או דילמא תמים יהי לרצון כל מום לא יהיה בו מה מום מאבראי אף חסרון נמי מאבראי אלמא אין מום חשוב גבי בכור אלא מום שבגלוי ונראה לי דלאו דוקא בחסרון אבר יוצא העבד לחירות אלא גם אם נפגם או נסדק או ניקב והוא מום קבוע יוצא לחירות שכל מה ששנינו לגבי בכור נפגמה אזנו נסדקה ניקבה ריס של עין שניקב שנפגם שנסדק חוטמו שניקב שנפגם שנסדק שפתו שנקבה שנפגמה ושנסדקה בכל אלו העבד יוצא לחירות ואין לחלק ביניהם שהרי מדרש אחד דרשו חכמים בשניהם ובלשון אחד לאמר בשניהם דבעינן מומין שבגלוי ואינם חוזרין וא"כ כל אותם שהן חשובין מומין שבגלוי לגבי בכור הן חשובין לגבי עבד. ומצאתי שגם בתוספות של בכורות נתקשו ביותר בזה הענין וכך כתב שם קשיא לר' הואיל והדרשות שוות בהו מאי שנא הכא דמרבינן אפי' ריס של עין שניקב מהאי ריבויא והתם לא קאמרינן הכא דהא קא חשיב התם כ"ד ראשי איברים שעבד יוצא בהן לחירות וקא חשיב העינים ומשמע דעינים אין ריס לא הכא נפגמה אזנו הוי מומא וגבי עבד לא הוי מומי דאי אמר' הוי מומי א"כ ליחשבה גבי ג' פגימות דחשי' בפ"ק דחולין דהא חשיב תרתי פגימות אוזן בבכור ופגימת מום ובקדשים וכל שכן שיש לו לחשוב עבד כו' עוד יש לתרץ דשאני הכא גבי מומי בכור דרבויא נכתב בלשון כל מום רע אבל התם לא כתב כי האי גוונא בריבוייא. ואינה נראה לי מה שתירץ דאע"ג דלא כתב ביה כל גבי עבד הא אמרינן לחפשי ישלחנו ריבוייא הוא ולא דרשינן בכלל ופרט וכלל אלא בריבוי ומיעוט וריבוי ואין לחלק בין עבד לבכור כלל אלא דין אחד להן. ומאי דקשיא ליה אמאי לא חשבי גבי ג' פגימות הא לא קשיא דכיון דחשיב פגימות אוזן בבכור ה"ה לפגימות אוזן בעבד דמדרש חד דרשינן בתרווייהו. ופגימות מום בקדשים דקחשיב לאשמועינן דבית הערוה של נקבה נמי פגימתה בכל דהו כדפירש המורה התם. הלכך אין לחלק בין מומי עבד למומי הבכור תדע דהכי הוא דהא כי הוה סברי' דאמר רבי סירוס אין לשון לא רמינן עליה מאי דתניא ר' אומר רוב המדבר שבלשונו דאלמא לשון הוי גלוי לענין בכור ופרקינן אלא רבי אומר סירוס וכ"ש לשון ולא רצה לומר דשאני עבד מבכור ש"מ דכל מאי דחשיב מום גלוי לגבי בכור לישחט עליו במדינה חשיב נמי מום גבי עבד לצאת בו לחרות עוד ראיתי שמקשים שם אמאי לא הוו פסח או עור שני כתובים הבאים כאחד ולא נדרשינהו בכלל ופרט וכלל דהכי משמע בקדושין דאי לאו דצריכי שן ועין לא הוה דריש להו בכלל ופרט וכלל. ונראה לי לתרץ דוקא כי הוה בעינן למדרש שאר איברים משן ועין במה מצינו ולא היינו סבורים דאיכא כלל בהאי קרא הוה מקשינן דהן שני כתובי' הבאים כאחד אבל כשחזרנו לומר וכי יכה הוי כלל וכן לחפשי ישלחנו אין להקשות כך דכמה כללי ופרטי דרשי' בכי האי גוונא ואע"ג דפרטי הוי טובא כמו ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר בצאן ביין ובשכר פרט בכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל וכן על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבידה והרבה כיוצא בהם והאי דלא מקשינן בבכורות כדאקשינן הכא משום דהתם מפורש הכלל כי יהיה בו מום כלל ומשמע כל מום ואין אנו צריכין לדרוש מה מצינו אבל הכא דהוי סברינן דליכא כללא אלא מה מצינו דורש אקשינן ליה דהוו שני כתובים הבאים כאחד ואע"ג דכי איכא פרטי טוב' דרשינן להו ואמרינן כל הני פרטי למה לי כדדרשינן בספרי לכל הני פרט דמעשר וכדאמרינן בפרק אלו מציאות ובריש פ' מרובה מ"מ אין להקשות דיהיו שני כתובים הבאין כאחד ולא ילמדו לאחרים שהרי לא הם מלמדים על אחרים כלל אלא הכלל מלמד עליהם והפרטים אינן באים אלא למעט שלא תרבה מן הכלל האחרון כל דבר אלא הדומה לפרט אבל כי דרשינן מה מצינו שאתה רוצה להביא אחרים מהם במה מצינו התם ודאי יש לומר שהן שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים. ואי קשיא היכי אמרינן בבכורות דכל מום רע ריבויא הוא ולא כלל והא גבי מעשר דכתיב כל ודרשינן ליה בכללי ופרטי. תשובה הכי מקשה נמי בשילהי פרק שור שנגח ובריש פרק מרובה ומהדר דכל ריבוייא ובכל כללא: