תוספות רי"ד על ביצה לה.

רישא במעטן טהור וגברא טמא א"ת כיון דקי"ל דאוכל אינו מקבל טומאה בפחות מכביצה כמו שהוכחתי בשבת בפ' המצניע הני זיתים היכי מקבל טומאה אי חשיבי כמצורפין א"כ כל המעטן יטמא כשנגע במקצת ואי לא חשיב כמצורפין ומשום הכי המעטן טהור אינהו נמי לא לקבלי טומאה שאין בכל זית כביצה תשובה אהני להו צירופן לקבל טומאה אבל מיהו לא אהני להו צירופם לעשותם כעיסה אחת שאם נגע הטומאה במקצתן טמאה את כלה הכי ולא אמרינן הכי ולא טומאה אלא אותן שנגע וכגון שנגע בכביצה כדפרישת בפ' העור והרוטב:

היה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר פי' המורה סתם אשכול לאו גמר מלאכה היא דסתם ענבים לדרוכי קיימי ור' יהושע דאמר לא יגמור קסבר חצר קובעתו בדבר שלא נגמרו מלאכתן וקשיא לי טובא בהאי פירושא דאע"ג דסתם ענבים לדרוכי קיימא כיון שזה בשעת לקיטתו מן הגנה לדעת לאוכלו ליקטו מאי שנא מתאנים שטמנו תינוקת מערב שבת לשבת דקרינן בהו דבר שנגמר מלאכתו מי לא אסקינן דבהאי אתרא היה המקום שבני אדם דורסין ואפילו הכי כיון שעל דעת לאכלם ליקטו קרי ליה דבר שנגמר מלאכתו והם ה"נ הכא גבי אשכול אע"ג דסתם ענבים לדרוכי קיימא כיון שעל דעת לאכלו ליקטו הוי לה דבר שנגמר מלאכתו ותו אי אשכול הזה הוה דבר שלא נגמר מלאכתו ואפילו הכי פליג ר' יהודא ואמר דחצר קובעת א"כ כי אמרי' לקמן חצר לאפוקי מדרב ומייתי ברייתא אמאי לא אמר לאפוקי מדר' יהושע דהאי מתני' דאמר לא יגמור בחצר שהחצר קובעת אפילו בדבר שלא נגמר מלאכתו שבק מתניתין ונקט ברייתא ותו דבדידיה מיירינן ואמאי לא אמר לאפוקי מדר' יהושע ונ"ל שלא הוזקק המורה לפרש כן אלא משום דקסבר דחצר קובע מן התורה למעשר בדבר שנגמר' מלאכתו ואף על פי שלא עשאו גורן כדפריש לעיל גבי תאנים לא יאכלו ואע"ג דקיימא לן אין הטבל מתחייב במעשר לאסרו ולאכלו אכילת עראי עד שיראה פני הבית ופני החצר בבא מציעא בהשוכר את הפועלים אכילת שבת חשיבי להו כו' מוכח מיכן שהיה סובר המורה שאילו היה נכנסין אלו התאנים בחצר היה נקבעין למעשר מן התורה ומפני זה נדחק לפרש באשכול שסתם ענבים לדרוכי קיימא ועדיין לא נגמר' מלאכתו שאם היתה נגמרה מלאכתו היה החצר קבעה מדאורייתא והיכא הוה אמר ר"א יגמור ואינו נראה לי שהחצר קובע בדבר שנגמר מלאכתו מן התורה דא"כ מאי דאמר ר' יוחנן לקמן אחד שבת וא' חצר אחד תרומה וא' מקח ואין קובעין אלא בדבר שנגמר' מלאכתו שבת ומקח ותרומה הוי קביעתן מדרבנן וחצר הוי קביעותיה מן התורה אין זה פירש נכון דכי היכי דכולה הוה מדרבנן חצר נמי הוי מדרבנן ואע"פ שנגמר מלאכתו שאין חצר קובעת אפילו בדבר שנגמרה מלאכתו מדאורייתא עד שימרח דהא מקשי בפ' שוכר את הפועלים דר' ינאי דאמר אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ממאי דתנן במעשרות איזהו גורנו למעשרות הקישואין והדלואין משיפקסו מאי לאו משיפקסו בשדה אלמא לא בעינן פני הבית ומתרץ לא משיפקסו בבית אלמא אע"פ שנכנסו בבית לא הוה קבוע למעשר עד שיפקסו והם הכי התאנים שלקטו לאכילה אינן נקבעין למעשר מן התורה עד שיעשה להם גורנן ואי זה גורן עד שימלא את הכלכלה כדתנן התם במעשרות כלכלה משיחפה ואם אינן מחפה משימלא את הכלי דקביעת המעשר בגורן הוה או בשדה למאן דלא בעי בית וחצר או בחצר הבית למאן דבעי אבל בלא גורן אע"פ שראה פני הבית לא הוקבע למעשר אבל מדרבנן ודאי חצר קובע בדבר שנגמר מלאכתו ודאי לעשות ממנו גורן אע"פ שעדיין לא עשה ממנו גורן וקביעותיה הוה מדרבנן כל זמן שלא עשה מזה גורן כמו שבת ומקח ותרומה והאשכול הזה נמי דבר שנגמר מלאכתו הוה כיון שלקטו לאכילה כמו התאנים של תינוקת הראוי לעשות ממנו גורן אלא שעדיין לא עשה וכיון שלא נעשה ממנו גורן היה מתיר ר"א לאכלו בין בחצר ובין בשבת ור' יהושע היה אומר מפני שהיא דבר שנגמרה מלאכתו אבל לעולם בדבר שלא נגמרה מלאכתו כגון המעביר תאנים בחצרו לקצות לא אמר ר' יהושע דחצר קובעת והילכך לא מצי לאפוקי אלא מדרבי והכי מקשי השתא דר' אליעזר אדר' אליעזר דלעיל אמר דשבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמר מלאכתו והכא אמר דאפי' בדבר שנגמר מלאכתו אינו קובעת ומתרץ דלעולם שבת קובעת והכא לא אמר ר' אליעזר יגמור אלא למוצאי שבת ור' יהושע סבר אפי' למוצאי שבת לא יגמור דכיון דהתחיל לאכול וקידש היום כבר קבעו שבת ואסר אפי' למוצאי שבת:

התם כדקתני טעמא א"ר נתן כו' כיון שמצא תנא שאומר דלא אמר ר"א שיגמור אלא למוצאי שבת מתרץ ליה כך ואם לא היה זה נמי היה מתרץ לו שאני הכא שהתחיל לאכול מבע"י אבל לעולם אם היה מתחיל בשבת אסור: