תוספות רי"ד על בבא מציעא צ.

אמר רב ששת תניתי' רשב"י אומר כו' קשיא לי נהי דאר"ש במקום שרשאי לחוסמה שהיא פטור ואפ"ה אמר תולה לה כרשינן במקום שאינו רשאי לחוסמה מי אמר. ונראה לי דר"ש פליג את"ק ואמר דאפי' בתרומה ומעשר אינו רשאי לחוסמה אע"פ שאינו יכול להאכילה תרומה ומעשר יביא לה חולין ממקום אחר. ואע"פ שחייב להביא לה חולין אמר יביא לה כרשינן שהן יפין לה מן הכל. וה"ה אם היתה דשה בתבואת חולין הי' מתיר להביא לה כרשינן כיון שהן יפין לה. ות"ק סבר רשאי לחוסמה וא"צ להביא לה לא חולין ולא כרשינן. ובמקום שאינו רשאי לחוסמה לא ידענו מה היה סובר אם יכול להפטר ע"י כרשינן ואם לאו:

מהו שיאמר לגוי חסום פרתי ודש בה פי' דוקא ודש בה אבל אם חסמה גוי ודש בה ישראל חייב אע"ג דלא חסמה הוא כדאמרי' לקמן דלא תדוש בחסימה אמר רחמנא אע"ג דלא חסם הוא כיון דדש בפרה חסומה חייב. ודוקא כשאמר לגוי חסום פרתי ודש בה לא מחייב מלקות. משום דגוי לאו בר שליחות הוא ואין לומר בו שלוחו של אדם כמותו. אבל ראובן בעל הגורן שאמר לפועל ישראל חסום פרתי ודש בה חייב בעל הגורן מלקות דשלוחו של אדם כמותו. ואם תאמר והרי אין שליח לדבר עבירה כי אמרי' אין שליח לד"ע הנ"מ היכי דאי עביד שליח מחייב שליח. התם ודאי לא מחייב שולחו כדאמרן לעיל בשנים אוחזין אבל הכא דכי עביד שליח לא מחייב דלא אזהר רחמנא אלא לבעל הגורן שלא ימנע גורנו מן האכילה לבהמה הדשה ולא לפועל. דמה כח יש לפועל להאכיל בדבר שאינו שלו. וכיון דשליח לא מחייב מחייב שולחו דשליחו של אדם כמותו. אבל חסמה בעל הגורן ואמר לגוי דש בה חייב בעל הגורן משום דחסמה שלא יהא אלא מאלי' היא דשה והיא רוצה בדישתה חייב החוסם שבשני ענינין מתחייב בין אם יחסום אחר והוא דש בה דלא תדוש בחסימה אמרה תורה. ובין אם חסם הוא ואחר דש בה חייב משום שחסמה כדילפי' לקמן מחסמה בקול ואע"פ שלא היא דש בה: