תוספות רי"ד על בבא מציעא פז:

מה להלן בפועל הכתוב הדבר. אף כאן בפועל הכתוב מדבר. פי' כל פועל אוכל מן התורה בין שכיר יום בין קבלן כגון שקיבל קמה לקצור דכיון דמלא תבא עליו השמש גמרי' קבלן נמי איתי' בלא תבא עליו השמש כדאמרי' לקמן בפ' המקבל:

אף פועל אוכל ופטור. פירש המורה ולא אמרינן הואיל ובאגרי' אוכל על כרחי' של בעה"ב הוי כמקח ומקח קובע למעשר אף דבר שלא נגמרה מלאכתו דכיון דזבני' אחשבי' הא לא אמרי' גבי פועל משום דהתורה זכתה לו. ולקמן נמי דאמרי' הא לוקח חייב מאי לאו בשד' פי' מאי לאו בשד' דמקח קובע שם וקשי' לתרווייהו דמקח לא עדי' מגמר מלאכה וקשיא לי מדאמרי' בפ' המביא כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אחד שבת ואחד חצר א' תרומה וא' מקח אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן כדכתבי' לקמן בפירקין במה"ק ונ"ל שאם הלוקח קונה לו כל זהו גמר מלאכתו שעת לקיטתו. כדתנן בפ"ב דמעשור' האומר לחבירו הא לך איסר זה ותן לי בו ה' תאני' לא יאכל עד שיעשר. דברי ר"מ ר' יהודא אומר אוכל אחת אחת פטור ואם צירף חייב אלמא משעה שהוא ליקט הוי גמר מלאכה גבי דידיה אבל גבי בעה"ב תנן בפ"ק כלכלה משיחפה ואם אינו מחפה משימלא את הכלי ואם אינו ממלא את הכלי משילקט כל צורכו במה דברים אמורים במוליך לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהן עראי עד שהוא מגיע לביתו. אלמא הלקיטה לבעל הבית לא הוי גמר מלאכה למעשר וללוקח הוי גמר מלאכה והוה אמינא שהפועל יהא דינו כלוקח. מש"ה איצטריך כנפשך. וכי מקשה מאי לאו בשדה הכי מקשה מאי לאו בשדה חייב הלוקח בלקיטה דהוי אצלו גמר מלאכה וה"ה לבעה"ב דחייב במירוח או במידי דחשיב גבי דידי' גמר מלאכה חייב בשדה ואע"פ שלא ראה לא בית ולא חצר: