תוספות רי"ד על בבא מציעא טו

(ואזדו לטעמייהו) דאיתמר המקדש את אחותו כו' ובערכין בריש פ' המוכר שדהו אמרי' איתמר המוכר שדהו בשנת היובל עצמה רב אמר מכורה ויצאה ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר. פי' רב אמר מכורה ויוצאה וחוזרת לבעלים בחנם. והלוקח הפסיד מעותיו ושמואל מסקינן התם דאמר אינה מכורה כל עיקר להיות תוספת את הדמים אלא מעות חוזרין ללוקח והשדה חוזרת לבעלים. ואי קשיא (אמרי') [אמאי ] לא אמרי' התם נמי אדם יודע שקרקע אין לו ומעות לרב ליהוי פקדון וליהדרו ולשמואל ליהוי מתנה ולא ליהדרו כדאמרי' הכא. והיאך החליפו שיטתן. יש לומר בודאי כשגזל שדה ומכרה וידע הלוקח שהיא גזולה אין זה מכר כלל וכן המקדש את אחותו אינן קידושין כלל והילכך רב סבר שהמעות לא נתנם אלא בשביל פקדון. ושמואל סבר לשם מתנה. אבל המוכר שדהו ביובל חייל עלי' שם מכר ואם קנה עמה מטלטלין נקנין עמה דמכור מכר הוא. אלא דרחמנא אמר תיהדר לבעלי' ובהא פליגי דרב אמר כיון דהוי מכר הדרי בחנם דהכי פקיד רחמנא למהדר כל שדה בחנם ודמי למי שמכר שדהו ביום כ"ט באלול דהיא מכורה ויוצאה בחנם. ושמואל סבר כיון שאינו רשאי לעכבה בידו שעה אחת להיות ברשותו מחזיר לו מעותיו דמקח טעות הוא. ולא דמי ללוקח שדה שאינה שלו דלא הויא מכר כלל. דאמרי' דלא יהיב לי' אלא לשם מתנה אבל הכא דחייל עלה שם מכר אלא שחייב להחזיר השדה לבעלים מיחזי כמקח טעות שהוא סבר דדוקא בשנת היובל לא יוכל להחזיק בה אבל לאחר היובל יתקיים ממכרו ואילו ידע שגם לאחר היובל אינו מכר לא היה נותן לו מעותיו הילכך הדרי זביני והדרי מעותיו: