תוספות רי"ד על בבא בתרא נא.

(נה) אמר ליה ודל זוזי מהכא ותיקני בשטר. פי' יש לומר דהכי קסבר נהי דבמתן זוזי לא קניא משום דלא קבלם הבעל בחזקת קנין בשטרא מיהת תיקני שבהגעת השטר לידי תקנה השדה דאע"ג דאמר האי שטרא לא יהבית לה דתיקני אלא לגלויי זוזי דאית לה עבדית לי' מכל מקום הא יהבית ומסרי' בידה ומכי מטי שטרא לידה קנתה. והיכי מצי למימר לא בעינא דתיקני. שבע"כ קנתה. כיון שהגיע שטר לידה זה דומה לאדם שכתב גט לאשתו ונתנו לה ואומר לעדים דעו לכם כי זה שאני רוצה ליתן גט לאשתי אני משחק בה ואין בלבי וגרשה ונתנו לה ואמר לה ה"ז גיטין שהיא מגורשת וכל שאמר לעדים אינו כלום כיון שהוא מרצונו נותנו לה ואומר לה ה"ז גיטין וה"נ הכא כל מאי דטעין שלא על דעת לקנות שדי נתתיו לה אלא הטעיתיה כדי לגלות זוזה אינה כלום כיון שמסר השטר בידה וקרקע נקנה בשטר. כך נ"ל הפת' ורבי' שמואל זצוק"ל שפירש דכולי האי לא מסיק אינש אדעתי'. אינו נ"ל שאם יתכן שבטענה זו משבר השטר אמאי לא מסקי אדעתיה הא קא חזינן דכל מה דקא עביד לגלוי זוזי הוא דקעביד א"ו צריכין אנו לומר דאע"ג דלגלוי זוזה קא עביד כ"ש שהשטר יקנה שהרי נתקיימה מחשבתו ובשום ענין לא יוכל לבטלו כיון שהוא מסרו לה ודין הקרקע להיות נקנה בכסף:

(נו) כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו ש"פ שדי מכורה לך שדי נתונה לך ה"ז מכורה ונתונה. שמעתי שמקשים כאן ממאי דאמרי' בפ' האשה שנתארמלה ב' זה אומר זה כתב ידי אמר אביי כתוב הך חתימות ידי' אחספי' כו' עד ודוקא אחספא אבל אמגילתא לא כו'. דאלמא שטרא דכתיב אחספא לית בי' ממשא ולא מגבינן בי' מפני שיכול להזדייף והכא היכי הוי שטרא וקני ביה האי שדה בהך שטרא נ"ל לתרץ דודאי שטרא דלגוביינא קאי בעינן כתב שאינו יכול להזדייף דילמא מזייף וכתוב בי' מאי דבעי' וכדמוכח בגט פשוט דבכל מידי דאיכא למיחש לזיופי לא גבינן בההוא שטרא ובההוא שטרא ליכא מאן דפליג דההוא שטרא לאו למקנא הוי אלא לראי' דאוזפי' ראובן לשמעון מנה ומה שחותמין בשטר הוה כאלו מעידין לב"ד כדאמרי' עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכיון דראובן יכול לזייף באותו השטר הוא פסול. ולהכי נמי הוי אחספא פסול. דמצי למימחק מנה דאית בי' ולמיכתב מאתים. אבל שטרא דהוי למקניא בי' כגון גט אשה שהאשה ניקנית לעצמה בו או שטר קדושין שהאשה נקנית לבעל' בו או שטר מכירה ונתינה שהשדה נקנה בו או עבד כנעני בההיא שטרא הוי פלוגתא דר' אליעזר ור' מאיר דר' אלעזר מכשיר אפילו בכתב שהוא יכול להזדייף ור' מאיר פוסל דתנן בפ' המביא גט תניין ר' יהודא בן בתירא אומ' אין כותבין לא על הניי' המחוק ולא על הדפתרא מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירין ואמרי' בגמרא מאן חכמים אמר ר"א ר' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי פי' כיון דבעי עדי מסירה ליכא למיחש דילמא תנאה הוי בי' וזייפתי'. דהא עדי מסירה חזיוה מה הוה כתיב בי' אבל ריב"ב ס"ל כר"מ דלא בעי עדי מסירה אלא עדי חתימה וכיון דליכא עדי מסירה זימנא דעדי חתימה אזלי להו ומקיימו חתימות ידייהו בכתב ידן יוצא ממקום אחר או בעדים המכירים חתימתם ואי הוי כתיב בי' תנאה מצי לזיופי. ורישא נמי דתני על העלה של זית ועל היד של עבד ועל הקרן של פרה אוקמה תלמודא בההיא הילכתא כר"א דאמר עדי מסירה כרתי וה"ה האי דמכשיר האי תנא שטר מכירה ונתונה על החרס כר"א היא דאמר ע"מ כרתי וליכא למיחש לזיופא. אבל לר"מ דפסל בגט ה"נ הוה פסול בהאי שטרא עיין בפ"ק דקידושין במהדור' תליתאה שפירשתי דאתיא אפי' כר' מאיר:

(נז) ורב בובי משמא דרב נחמן מסיים בה במתנה ביקש ליתן לה ולמה כתב לה לשון [מכירה] כדי ליפות את כחה כ"כ בספרים. וכך נ"ל לפרש דקאי אמאי דקאמר רב נחמן לעיל המוכר שדה לחבירו קנתה ולא אמרי' לגלוי זוזי היא דבעי. ורב זביד מסיים בה משמא דר"נ כו' כלומר אילו הי' מכר בזוזים כגון דקא מסהדי סהדי בשטרא שבפנינו מנתה לו הזוזים לא קנתה דאמרי' לגלוי זוזי הוא דבעי אלא האי דאמר ר"נ בכה"ג קאמר שלא הי' כתב בשטר נתינת זוזים ואע"פ שכתב בו פלוני מכר לו לאשתו שדה פלוני במנה אמרי' במתנה ביקש לה דסתם אשה אין לה זוזים בלא ידיעת בעלה ולא נתכוון למכור לה אלא ליתן לה במתנה והאי דכתב לה לשון מכירה כדי ליפות כחה להתחייב באחריותו ומש"ה קנתה. אבל לעולם אם העידו בפי' בתוך השטר או שמעידים בפה כך לא קנתה דלגלוי זוזי הוא דבעי. ומיתיבי קאי אלישנא קמא. וה"נ אמרי' לקמן שלח רב הונא בר אבין המוכר שדה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות. ברם ר' אבהו וכל גדולי הדור אמרו במתנה ביקש ליתן לה ולמה כתב לה לשון מכר כדי ליפות את כחה ובתר הכי אמרי' מיתבי' וקאי אמילתא דרב הונא בר אבין ולאו אמילתא דרב אבהו ה"נ האי מיתיבי לא קאי אמילתא דרב ביבי אלא אמילתא קמייתא דרב נחמן: