תוספות רי"ד על בבא בתרא כט.

(א) הני נוגעין בעדותן הן. דאי לא אמרי' להו הבו לי' אגר ביתא להאי. פי' אם לא יאמרו כי שלש שנים השכיר לנו ופרענוהו אלא יאמרו פחות משלש שנים הי' יאמרו להן ב"ד הדר ביתא והדרי פירא דהיינו השכירות היא של בעה"ב המערער ומה שפרעו לאותו שהשכירו שלא כדין פרעו וחייבין עכשיו לפרוע לזה המערער הילכך נוגעין הן במה שאומרין ג' שנים והאיך נחזיק הבית לזה שהוא לוקח על פיהם:

(ב) אמר מר זוטרא ואי טען ואמר ליתי סהדי דדר בי' תלת שנין ביממא ובלילא טענתי' טענה פי' נראה לי דלאו אמילתא דאביי ורבא קאי דאינן מצרכי שיבבי או אינשי דדרו בי' אבל סהדי דמסהדי סתם לא הויא חזקה ואתא מר זוטרא ואמר דאע"ג דמסהדי סתם. כל זמן שהמערער לא טען דליסהדי דדר' ביממא ובלילא. הויא חזקה דא"כ הו"ל למימר ואי לא טען ליתי שהדי כו' לא טענינין לי' השתא דאמר ואי טען טענתי' טענה נ"ל דאמתני' קאי וה"ק מאי דתנן חזקת הבתים דמשמע שאם העידו העדים שדר בו ג"ש דהויא חזקה אי טעין שאני רוצה שיעידו על הלילות כבימים הוי אטענה ולא אמרי' מסתמא כיון שהעידו שראהו דר ביום גם בלילות דר. ואין אנו צריכים לראות העדים בלילות ואחרי שהשלים התלמוד מה שהקשו לרב הונא ממתני' ומה שתירצו אביי ורבא חיבר שמועתו של מר זוטרא ולעולם לאו אמילתייהו קאי. וכ' רבי' יצחק זצוק"ל תימה לי מפי' הקונטרס אי דינא הוא כשהוא טוען שיעידו בפירוש על הלילות ועל הימים אפי' לא יטעון נמי כשיעידו סתם נשאל מהם שמא אינם יודעים על הלילות ונמצא מוציא על פיהם שלא כדין. דבכל עדיות אנו דורשים וחוקרין את העדות יפה יפה. ובכאן מספיקא למה לא נחקור אותן. ונ"ל דלא קשיא ולא מידי אלא אע"ג דלא ידעי עדים מאי עבד בלילות כיון שמעידים על הימים שראו מסתמא אנו אמרי' כיון שדר בימים גם בלילות דר ואין אנו מצריכים אותם שיראו גם בלילות שאנו אומרי' אלו כן שבלילות הי' יוצא מן הבית היאך לא הי' זה מערער וטוען עליו כן מפני פחדי הי' יוצא בכל לילה מן הבית אלא שותק מדשתק ש"מ גם בלילות דר שם. אבל ודאי אי טעין כי מחמת פחדי הי' מסתלק בכל לילה מן הבית אז ודאי מצריכין אותו להביא עדים שדר שם גם בלילות. ואם הי' המערער רוכל המחזר בעיירות אע"ג דלא טעון טענינן לי' ואין סומכין על שתיקתו שמפני שלא ידע שתק אבל אם הי' קבוע בעיר הי' יודע אם הי' מסתלק בלילות. והילכך כשותק ואינו מערער אנו סומכין שבודאי גם בלילות דר ובעדים המעידים על הימים בלבד הויא חזקה:

(ג) אבל כתבו עיטרא כל עיטרא קלא אית לי' כתב רבינו שמואל זצוק"ל קלא אית לי' והו"ל למיחש מיד ולאלתר הויא חזקה דכמי שמכרה להן בפנינו דמי שהרי הניחן להביא עדים ולכתוב עלי' שטר חלוקה ושתק. ואינו נראה לי דהא לקמן בה' כל חזקה שאין עמה טענת אמרי' שלשה לקוחות מצטרפין אמר רב וכולן בשטר. אלמא אע"ג דמכר לוקח ראשון ללוקח שני וגם השני לשלישי והשטרות קיימין דאית להו קלא בעי' ג' שנים ולא אמרי' דהוי מיד חזקה. וה"נ בעי' ג' שנים עוד כתב רבינו שמואל א"נ כיון דאיכא תרתי שני חזקה מפוזרות ועיטרא איכא קלא. וכחזקה גמורה דמי והי' לו למחות ולא מיחה. ומדקאמר שני חזקה מפוזרות משמע דבשש שנים קאמר דאיכא לכל חד שני חזקה מפוזרות. ואינו נראה לי אלא בתלת שני קמייתא הויא חזקה דומיא דשלשה לקוחות דכיון דבשטר הוי מצטרפין וה"נ כיון דבשטר חלקו מצטרפין:

(ד) אנא בשכונא גואי הואי כו' לפי פת' רבי' שמואל זצוק"ל נראה לי לומר כגון שיש עדים לזה המערער שהי' דר באותן חדרים הפנימים שאלולי כן לא הי' אומר רב נחמן זיל ברור אכילתך שכיון שיש עדים לזה המחזיק שדר בו שלש שנים לא כל הימנו של מערער לומר גם אני הייתי דר עמך או נכנס ויוצא עליך עד שיביא ראי' שא"כ בכל חזקה שבעולם יטעון כך ויופסדו כל החזקות א"ו כל זמן שמביא המחזיק עדי חזקה דאכלה תלת שנין זכה ואין המערער יכול לטעון עליו כלום כי אם בעדים. והכא כגון דאית לי' למערער סהדי דדר באותן החדרים אבל אנו צריכים לפרש שאותן החדרים הפנימיים היתה להן יציאה וביאה ברה"ר בלא שיעברו על זה החיצון וגם הי' להם פתח עם זה החיצון שהי' יכולין לצאת ולבא דרך עליו שאם לא הי' להן פתח פתוח לרשה"ר לא הי' אומר רבא המוצא מחבירו עליו הראי' שכיון שיש לו עדים שדר בחדרים הפנימיים הדבר ידוע שהי' נכנס ויוצא דרך עליו א"ו שהי' להן פתח לרה"ר ופתח על החיצון ומש"ה אמר לי' רב נחמן זיל ברור אכילתך שלא הי' נכנס ויוצא עליך כיון שיש לו עדים שהי' דר בחדרים הפנימיים ורבא הי' אומר כיון שיש למחזיק עדי חזקה והמערע' שד' בחדרי' הפנימיי' הי' לו פתח לרה"ר עליו להבי' ראי' שע' המחזי' הי' יוצ' ונכנ' מפני שהו' המוצי' מחבירו ור' יצח' מפא' זצוק"ל כת' דשכוני גואי הוא שם מקום. ופי' כך אמר לי' מערער למחזיק היכי זבנתה מינאי ואנא בשכוני גואי הוואי ולא הוינא בהדך במתא בההוא עידן דאת טעין דזבינתי' מינאי ואמר לי' ר"נ זיל ברור אכילתך כלומר אייתי סהדי דקיימת את והאי מוכר במתא אפילו חד יומא כי היכי דתיהוי אכילתך אכילה. דאמרי' אפשר דזבינתי' מיני' בההוא יומא. ואי לא הויא לה חזקה שלך כחזקה שאין עמה טענה. א"ל רבא דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראי' דסבר תובע הוא דבעי אתויי סהדי דלא הוי במתא בההוא יומא דטעין האי דזבני מיני'. וגם זה הפירוש נכון. אבל נראה לי שהמערער צריך להביא עדים דהוי בשכוני גוואי דכיון שיש עדים לזה שהחזיק ואמר מינך זבינתי' בזמן פלוני דהוה לה חזקה וטענה אינו נאמן המערער לומר שבאותו הזמן לא הייתי בעיר עד שיביא עדים שאם כן יופסדו כל החזקות. ואי אמרת כיון שיש למערער עדים שהי' בשכוני גוואי [סבר] רבא. המוציא מחבירו עליו הראי' מה ראי' צריך עוד. אנו צריכים לפרש כגון שלא היו העדים מעידים בכיון שבאותו יום שזה טוען דזבנה מיני' הוה המוכר בשכוני גואי אלא מעידים היו שבאותה שנה או באותו חדש הי' המוכר הזה בשכוני גואי ויתכן להיות שבא בעירו ונמצא שם באותו היום ועוד חזר. דרב נחמן סבר כיון שיש למערער עדים שבאותו הפרק הי' בשכוני גואי צריך המחזיק לברר אכילתו להביא עדים שראוהו באותו היום במקומו ותהי' טענתו טענה ותתקיים חזקתו ואם לא יברר זה בעדים הו"ל חזקה שאין עמה טענה ואינה מועל' אכילתו כלום. ורבא סבר כיון שיש לו עדי חזקה אע"פ שיש עדים לזה שבאותו הפרק הי' בשכוני גואי יתכן שבא בעירו וחזר שם והילכך צריך להביא ראי' ברורה שבאותו היום לא הי' שם כיון שהוא מוציא מחבירו: